זיכרונות מאיראן 1979: היום זה לא אותו הדבר
מורהד קנדי היה אחד מבני הערובה האמריקאיים אחרי המהפכה. אירועי השבוע הזכירו לו את הימים ההם, אבל לדעתו זו לא הפיכה
ב-4 בנובמבר 1979, תשעה חודשים לאחר שהאייתוללה חומייני, תפס את השלטון, צבאו אלפי סטודנטים משולהבים נישאים על גבי רוח המהפכה על בניין השגרירות שבטהרן, שם שהו באותה שעה עשרות עובדי מדינה אמריקאים.
"אני זוכר עד היום את הים האנושי של אלפי המפגינים מתקרבים לבניין השגרירות", נזכר קנדי בראיון בלעדי ל"המגזין" מביתו שבמיין. מורהד שימש באותה תקופה ראש הדסק הכלכלי בשגרירות האמריקאית והיה אחד הנציגים הבכירים של המדינה שאז עדיין לא כונתה "השטן הגדול". רק שנה קודם עוד ניהלה ארצות הברית קשרים דיפלומטיים ענפים עם ממשל השאה, מוחמד רזא פהלאווי ואף אפשרה לו, לאחר הדחתו, להיכנס לגבולותיה - צעד שעורר זעם גדול באיראן ושסע בין שתי המדינות.
"היה לנו ברור שאין מי שיגן עלינו באותם רגעים", הוא נזכר. "הממשל האיראני קרס כמה חודשים קודם לכן, המדינה הייתה בכאוס מוחלט, לא היה עם מי לדבר. נעלנו את עצמנו בקומה העליונה של השגרירות בתקווה שהמפגינים יעזבו את המקום".
אלא שהסערה, כידוע, לא שככה. המפגינים, שבתחילה אף שקלו להשתלט על שגרירות ברית המועצות חשבו שמדובר בפעולה שתימשך פרק זמן קצר, אך מהר מאוד הם איבדו שליטה על הנעשה במתחם. מורהד, כמו גם עשרות העובדים שהסתתרו עמו באותו חדר, הבין את גודל הסכנה שריחפה מעליהם יחד עם תמרות העשן שחדרו לחדר מתחת לדלת הנעולה.
"באותו רגע הבנו בפעם הראשונה שאנחנו ניצבים בפני סכנת חיים ממשית", הוא מתאר את הרגעים שהובילו אותם להיכנע להמון הזועם. "היה לנו ברור שאם לא ניכנע, כל המקום יעלה באש. הבהרנו את זה גם לבכירי משרד החוץ בוושינגטון, שאיתם היינו בקשר רצוף במהלך כל האירוע. אלא שגם להם, כמו לנו, לא היה עם מי לדבר. התחושה שלאף אחד אין שליטה על המצב רק הפכה אותו למסובך עוד יותר. במיוחד חששנו מפני איבוד שליטה בתוך השגרירות. כשיש לך כל כך הרבה מפגינים משולהבים, הסיכוי שכל האירוע יאבד שליטה הוא די גדול".
כך, למעשה, התחילה הפרשה המסעירה הקרויה בדפי ההיסטוריה "משבר בני הערובה באיראן". 444 ימים בסך
המשבר, שהפך לאחד האירועים המכוננים במהלך ההפיכה האיסלאמית באיראן, נחשב לקו השבר במערכת היחסים בין שתי המדינות. חוסר האונים שליווה את החזקתם בשבי של העובדים במשך קרוב לשנה וחצי נצרב בתודעה האמריקאית כאחד האירועים המשפילים ביותר במאה העשרים והיה אחראי במידה רבה לתבוסתו בבחירות של הנשיא דאז ג'ימי קרטר.
כל עובדי השגרירות שוחררו בחיים, אלא ששמונה חיילים אמריקאים קיפחו את חייהם במהלך ניסיון חילוץ כושל בחודש אפריל 1980, כחצי שנה לאחר החטיפה. "בעקבות ניסיון החילוץ הכושל האיראנים החליטו לפצל אותנו בכל רחבי המדינה", נזכר קנדי. "בשגרירות התנאים היו טובים יחסית, היינו רשאים ללכת לספריה, המיטות היו נוחות יחסית, ובסך הכל המצב היה נסבל. אבל מרגע שהחליטו לפצל אותנו המצב רק הלך והידרדר. תחילה היינו בכלא, אחר כך פיזרו אותנו בווילות ברחבי המדינה, כשהתנאים רק הולכים ומחמירים".
קנדי היה עד לאחת התקופות הסוערות בתולדות איראן, וההשוואה להפגנות שמתרחשות בימים אלה מתבקשת. "אין ספק שבשני המקרים מדובר בתנועה עממית גדולה", הוא אומר, "אבל ההבדל הוא שאז הממשל נפל, השאה עזב את המדינה והשלטון המרכזי קרס. היום המצב שונה לחלוטין. זאת תהיה טעות חמורה לומר שאיראן מתפוררת. אז היה כאוס מוחלט, היום יש אלימות, אבל עדיין יש מערכת שלטון מרכזית יציבה".
בניגוד לרושם הראשוני שעולה ממי שבילה למעלה משנה בשבי האיראני, קנדי מדגיש שלא נפל קורבן למסכת עינויים מהסוג שהפך מוכר כל כך עבור לא מעט חיילים שנפלו בשבי האויב. "בגלל שהייתי נספח כלכלי לא היה להם עניין מיוחד בי", הוא מסביר. "נציגי הצבא וה-CIA בשגרירות, לעומת זאת, עברו עינויים קשים בהרבה", הוא מדגיש.
מה היה הכי קשה באותה תקופה?
"חוסר הוודאות, ללא ספק. כשהיינו שואלים מתי ישחררו אותנו הם היו אומרים'כשתחזירו את השאה'. לנו היה ברור שזה לעולם לא יקרה. שארצות הברית לא תשלח בן ברית בחזרה למדינה שתוציא אותו להורג, ולכן חששנו שאנחנו הולכים להישאר שם לנצח".
מה היה החלק של ממשל האייתוללות בכל אותה התקופה?
"החוטפים היו סטודנטים שפעלו מתוך יוזמה עצמאית, אלא שבמקביל הייתה להם גם תמיכה לא קטנה מצד אנשי הדת. למעשה חומייני לא נתן את הסכמתו להשתלטות, אבל מרגע שהדברים החלו להתגלגל הוא הביע תמיכה. אני זוכר ביקור של הבן שלו בחדר שבו הוחזקתי. הוא לא אמר הרבה, רק בדק שאנחנו בסדר.
"כשפינו אותנו מהשגרירות לבתים שונים ברחבי המדינה, ליווה אותנו רכב ממשלתי משוריין. לגבי אחמדינג'אד, אני מכיר את השמועות על כך שהוא היה מעורב בהשתלטות, אבל ממה שידוע לי הוא היה בין המתנגדים לפעילות, מחשש שהיא תהפוך את איראן לזירת היאבקות בין ארצות הברית לברית המועצות, ובסופו של דבר תוביל לפלישה רוסית למדינה".
קנדי מביט ביחד עם שאר העולם בהתפתחויות האחרונות במדינה, אך מי שציפה שהטראומה שהותירו בו ימי השבי תתורגם לקריאה לקו תקיף מצד הממשל האמריקאי צפוי להתבדות. לא רק שקנדי מתנגד למעורבות שכזאת, אלא שהוא הפך בימים האחרונים לאחד הדוברים הבולטים בעמדה הקוראת "להישאר מחוץ לתמונה", כפי שהוא שב ומדגיש לא פעם במהלך הריאיון.
"כשמנסים להבין את העוינות הגדולה שרוחשים האיראנים לארצות הברית צריך לקחת בחשבון את המעורבות הגדולה שלנו במדינה בשנים האחרונות", הוא מסביר. "זה התחיל מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, הגיע לשיא בתמיכה שהעניקה ארצות הברית וה-CIA לשאה בהפיכה של 1953, ונמשך בסיוע שהענקנו לסדאם חוסיין בשנים הראשונות למלחמת איראן-עיראק, כולל השימוש בנשק כימי שהוא עשה באותן שנים. הגיע הזמן לתת לאחרים להתערב במה שקורה שם ולכבד את הריבונות שלהם. זאת הייתה הבעיה העיקרית של ארצות הברית - חוסר הכבוד לריבונות של איראן".
גם במצב שבו השלטון רומס את שלטון החוק בעצמו, גם כשיש חשד סביר לזיוף תוצאות הבחירות?
"אני לא חושב שהתערבות אמריקאית תקדם שלטון דמוקרטי באיראן. נהפוך הוא. ברגע שארצות הברית תהיה מעורבת היא רק תפגע בתדמית הרפורמיסטים, שיצטיירו מיד כסוכנים של המערב. על אף התמיכה הטבעית שלנו במפגינים חשוב שנזכור שמדובר במשבר איראני פנימי ולא בבעיה עולמית ובטח לא אמריקאית. יש מצבים שבהם התערבות יכולה רק להזיק, בעיקר על רקע העבר הרגיש בין שתי המדינות והפעילות שלנו בעבר. אף שגם היום יש קריאה להתערבות מצדנו, אני חושב שזו תפיסה שלא השתחררנו ממנה, תפיסה קולוניאליסטית שעומדת בבסיס הבעיה ביחסים שבין שתי המדינות".
נא להמתין לטעינת התגובות
