ברח מסודאן כעבד, רוצה לחזור לשם עם השכלה
ויליאם ראה איך המוסלמים החמושים רצחו את אבא שלו לנגד עיניו ולקחו אותו להיות עבד. הוא ברח למצרים, שם הוכה על ידי המשטרה, ואז נמלט לישראל. "איך אפשר להגיד לי שאני רק מחפש עבודה?", הוא לא מבין, "אני פליט". עדות
"אנשים ישנו ולא ציפו להתקפה. הם נכנסו לפנות בוקר לכפר וירו באנשים בלי הבחנה", הוא מספר, "כשדבר כזה קורה אנשים פשוט בורחים בפחד מוות. אמהות מאבדות את הילדים שלהן, אחים מאבדים את האחיות, כל אחד רץ לאיפה שהוא יכול".
ויליאם ראה את החמושים רוצחים את אבא שלו. הם ירו בו עשרות פעמים. "אנחנו אפריקאים פשוטים שחיים בבקתות ומשתמשים בחניתות, והם באים עם רובים והורגים את הבקר ושורפים את הבקתות שלנו ומאלצים את האנשים שברחו למות מרעב בג'ונגל".
אבל לויליאם הם לא נתנו לברוח. הם אספו אותו עם שאר הילדים והובילו אותו כשבוי. זו היתה הפעם האחרונה שראה את משפחתו ואת הכפר בו נולד וגדל. אנשי המיליציות חילקו את הילדים ששבו ביניהם והפכו אותם לעבדים.
במשך שלוש שנים עבד ויליאם עבור משפחה של אחד הלוחמים שחטפו אותו. הוא עשה כל מה שציוו עליו, ניקה וסידר וגידל. אוכל כמעט ולא קיבל, ומכות היו עניין יומיומי. לילה אחד, לא היה יכול עוד. הוא יצא מהכפר והחל לרוץ. הוא רץ במשך כמה ימים, רץ דרך השדות, רץ בלי הפסקה, רץ עד אפיסת כוחות. הוא נמנע מהכבישים ונצמד לשדות וליער, פחד שייתפס, או שמישהו אחר יחטוף אותו שוב כדי שיהיה לו לעבד.
לבסוף, מורעב וצמא, הגיע לעיר המחוז שמסילת הרכב הסודאנית עברה בה ועלה בהיחבא על רכבת לחרטום הבירה. כשהגיע לחרטום פגש מיסיונרים נוצרים וסיפר להם מה קרה לו. הם אימצו אותו ודאגו לו. הוא חי עם הכמרים והם לימדו אותו קרוא וכתוב, אנגלית ומקצועות נוספים. אחרי כמה שנים, יצא לחפש עבודה. הוא הגיע למזרח סודאן כי שמע שמחפשים שם עובדים לחקלאות, אך לא ידע שיש מלחמה עם המורדים גם שם.
"כשהגעתי לאחת העיירות נעצרתי על ידי שירותי הביטחון הסודאניים, והם לקחו אותי חזרה לחרטום וחקרו אותי כאילו אני מרגל", אומר ויליאם, "הם החזיקו אותי שבועיים והכו אותי בלי הפסקה, עד אבדן הכרה. לא הצלחתי לשכנע אותם שאני לא מרגל". אחרי שבועיים שיחררו אותו בתנאים מגבילים, אסרו עליו לעזוב את חרטום או לספר על מה שאירע וחייבו אותו להתייצב פעמיים בשבוע במשטרה.
"פחדתי מאוד שהם יעצרו אותי שוב ויענו אותי, ואחרי שלושה ימים החלטתי שאני חייב לברוח", הוא משחזר, "אחד הכמרים עזר לי לסדר מסמכי נסיעה מזויפים ויצאתי למצרים". ב-2005 הגיע למצרים והוכר כפליט על ידי האו"ם, אבל החיים היו בלתי נסבלים. הדרום סודאנים היו מותקפים באופן קבוע. "לפעמים", אומר ויליאם, "היו חודשים ארוכים בלי עבודה, בלי כסף וברעב קשה ואנשים נעלמו, נרצחו. לנשים שהגיעו לבתי החולים ללדת נעלמו איברים שהוצאו מהן, ואף אחד לא בדק את הטענות שלנו".
בספטמבר 2005 החליטו לעשות מעשה והחלו בהפגנה בגן הציבורי מוסטפא מוחמד בקהיר, שם התגוררו רבים מהפליטים. קרוב ל-3,000 פליטים סודאנים התאספו וישבו בגן במשך שלושה חודשים. עד שבסוף דצמבר נמאס לשלטונות המצריים והם שלחו כוחות גדולים לפזר את הפליטים. ויליאם כבר חזה את האלימות שעומדת להתפרץ אבל לא יכול היה לעשות דבר.
"ב-30 בדצמבר הקיפו אותנו שירותי הביטחון המצריים ופיזרו אותנו בכוח, ירו באנשים ללא רחמים. ילדים, זקנים, נשים. עד היום לא יודעים כמה אנשים נהרגו. המצרים טוענים ש-30 איש נהרגו, אבל קשה לדעת כי המשטרה העלימה את הגופות. כשהם ירו עלינו, אנשים ניסו לברוח, אבל השוטרים סגרו את כל הדרכים לכיכר חוץ מרחוב צר אחד. היו אנשים שנפלו בזמן שניסו לברוח ואחרים פשוט רמסו אותם כשברחו".
ויליאם נעצר על ידי המשטרה והוכה קשות, אבל בגלל תעודת הפליט שלו נציגי האו"ם התערבו, ולבסוף נאלצה המשטרה לשחרר אותו. "כמה חודשים אחרי ששוחררתי, שירותי הביטחון התחילו לעצור שוב את הדרום סודאנים שהיו בהפגנה והבנתי שאני לא יכול להישאר יותר", הוא אומר. הוא מיהר לעלות על אוטובוס מקהיר לאל עריש ומצא מישהו שמכיר מבריחים. "נתתי להם את כל הכסף שהיה לי, אפילו את מעט האוכל שהיה איתי נתתי להם. חציתי לבד את הגבול והחיילים הישראלים אספו אותי", סיפר.
מאז הוא כאן, בישראל. בחצי השנה הראשונה שלו עבד במלונות באילת. כבר שם פנה למכללה המקומית וביקש לפתוח קורס, לימודים, עבור הסודאנים, אבל המעסיקים אמרו לו "או שאתם עובדים או שאתם לומדים", ולכן ויתר.
"ב-2008 הכל השתנה", הוא מספר, "פתאום דרשו מאיתנו לעזוב את מרכז הארץ" ובמשרד הפנים סירבו לאשר להם בכתב שלא יקנסו את המעסיקים שלהם. עכשיו אין לויליאם ולשאר הפליטים הדרום סודאנים אישורים ומונעים מהם לעבוד. משטרת ההגירה התחילה לעצור אותם ונאסר עליהם להיות בתל אביב.
"הם גם עוצרים אנשים במקומות העבודה ומאיימים על המעסיקים כדי שלא יעסיקו אותנו. אין לי כלום בלי עבודה. לא מקום לישון, לא אוכל, לא כלום. גם מי שיוצא מתל אביב ומנסה למצוא עבודה לפי הדרישות (מדיניות חדרה-גדרה: הפליטים לא מורשים להתגורר במרכז אלא רק בפריפריה שמעבר לקו חדרה-גדרה) לא יכול למצוא עבודה כי אין אישורים, וכמובן שאנשים לא נותנים לנו לשכור בתים, גם אם יש לנו כסף. המצב הזה מחזיר אותנו לכל הקשיים ששכחנו מהם כשעבדנו וחשבנו שיש לנו הזדמנות לחיות.
"הם מאיימים עלינו שאם לא נעזוב את תל אביב יכניסו אותנו לכלא, ואני לא מבין איך זה. איך הם יכולים לשים אותי בכלא כשלא ביצעתי שום פשע? למה אתם מכניסים אותי
ויליאם התקבל ללימודי ממשל במכללת הרצליה, אבל לא קיבל מלגה ולכן אין לו איך לשלם על הלימודים. "אני מוכן ללמוד אפילו אם לא יהיה לי כסף לאוכל", הוא אומר, "אבל עכשיו אני הולך ומאבד תקווה. כרגע אני שוב רק עסוק בהישרדות, באיפה לישון ומה לאכול".
מה היה רוצה למסור לישראלים שמוכנים להקשיב? "אם נחזור לדרום סודן עם השכלה נוכל לשנות כל כך הרבה", הוא אומר, "אנשים בדרום סודן מצפים מאיתנו לחזור יום אחד עם משהו, שנעזור להם. הממשלה פה מנסה לטעון שאנחנו לא פליטים, רק מהגרי עבודה, אז זה לא נכון. אתם גורמים לנו לסבל. אם הגורל שלנו זה למות, אז תשלחו אותנו חזרה, כי אם תחזירו אותנו אין לנו שום הגנה. יש אצלנו מלחמה נוראית, איך אפשר להגיד לי שאני רק מחפש עבודה כשאני פליט? פליטות זה כל מה שאני יודע, כל מה שאני מכיר. אני מחפש לחיות ואני לא מבין מה הממשלה רוצה מאיתנו, אני מבקש לקבל הגנה כדי שאוכל לחיות לא תחת איום, ללא פחד. למה לגרום לנו לפחד כל הזמן? המדינה הזאת אמורה להיות אחראית גם עלינו ולא לדחות אותנו רק בגלל שאנחנו מבקשים לחיות".
העימותים בדרום סודאן, בה חי רוב אפריקאי-נוצרי, לבין צפון סודאן, לה רוב ערבי-מוסלמי, מתנהלים כבר מאמצע המאה ה-20, אז ניתנה למדינה עצמאות מידי הבריטים. עימותים אלו נחשבים לאחת ממלחמות האזרחים הממושכות בעולם. ההערכות הן שכשני מיליון איש נהרגו בזמן שנות המלחמה וכ-4 מיליון איש נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים.
ב-2005 נחתם הסכם שלום בין הדרום לצפון, ובשנת 2011 אמור להתקיים משאל עם שיקבע האם חבל דרום סודאן יזכה לעצמאות משלו. אלא שלמרות החתימה על ההסכם, הלחימה נמשכת והכפרים והעיירות בדרום מותקפים יום יום. בשנה האחרונה החריף העימות עד כדי כך, שעל פי דוח של האו"ם שהתפרסם בתחילת חודש יוני השנה, שיעור התמותה בדרום סודאן כתוצאה מהלחימה גבוה כעת יותר מאשר בחבל דארפור.
נא להמתין לטעינת התגובות
