צרות של פליט בישראל: עם סרטן, בלי ביטוח רפואי
מהבריחה מצבא אריתריאה אל מחנה הפליטים בסודאן. מאפיסת הכוחות במצרים אל המעצר בישראל. מבאר שבע אל איכילוב. סלומון רק בן 29 וכבר עם גידול סרטני. אם רק היה לו כסף להקרנות. עדות
"היה מאוד קשה בכלא", הוא אומר, "אתה נמצא בתא קטנטן ולא רואה אור יום. אתה לא יכול לדעת מתי יום ומתי לילה, והתנאים הם בלתי נסבלים. אין כמובן שום פרטיות, אין מספיק אוכל, אין שירותים. יש אלימות".
לבסוף, כששיחררו אותו, הוא מיד נלקח לצבא ועבר קורס במשך ארבעה חודשים. לאחר הקורס הוצב בעיירה ליד גבול סודן, נתון לפיקוח מתמיד. "זה בגלל שהייתי מסומן", הוא מסביר, "במסמכים של הצבא היה כתוב שניסיתי לברוח". כוחות קטנים של חיילים אתיופים או סודאנים היו חודרים מפעם לפעם למדינה ומנהלים קרבות קצרים. "ככה זה, אתה יושב דרוך וכל הזמן מחכה שמשהו יקרה", אומר סלומון, "הכוחות שעוברים הורגים אנשים. ככה מתנהל הסכסוך כל הזמן".
אחרי שנה של שירות נתנו לו לצאת ולבקר בבית. חופשה של חודש, במהלכה הספיק לפגוש את המשפחה ואז חזר לעיירת הגבול, לשירות. "אחרי חודשיים לא יכולתי יותר. עם הפחד הזה ועם התחושה שכל הזמן מפקחים עלי ושלא נותנים לי שום חופש. זה היה בלתי נסבל", הוא אומר בשקט. לילה אחד לקח ג'ריקן מים וביחד עם חייל נוסף חצה את הגבול אל סודן. הם צעדו במשך כמה ימים, המים נגמרו מהר ואוכל לא היה. הם כמעט שמתו, אבל חקלאים שפגשו בדרך עזרו ונתנו להם מים ומזון.
כשהגיעו למחנה הפליטים ליד העיר קאסלה בסודאן, גילה סלומון כי יותר מאלף פליטים מאתיופיה, סומליה ואריתריאה כבר נמצאים בו ללא שום תנאים וכמעט ללא מזון. "רצינו להיכנס לעיר כי המחנה היה מחוץ לעיר, אבל לא נתנו לנו. החלטתי לצאת לחרטום. שם הייתי שישה שבועות. אבל אי אפשר לחיות בעיר, לא הייתה לי עבודה ולא אוכל". אז ניסה לחצות ללוב ומשם לאיטליה, אבל המבריחים רצו המון כסף, ולסלומון לא היה איך לשלם. קרובי משפחה שלו באיטליה שלחו לו מעט כסף, והוא שילם למבריחים כדי שיעבירו אותו לישראל.
בערך חודש ארך המסע מחרטום לישראל. בצד המצרי של הגבול נאלצו לחכות שבוע ללא מים ואוכל, ואז בלילה, כמעט באפיסת כוחות, חצה ביחד עם 27 איש נוספים את הגבול. "כשחצינו החיילים המצרים פתחו עלינו באש ופגעו בשני אנשים, אחד נורה ביד והשני ברגל. שני אנשים, בחור אתיופי ונער סודאני, נעלמו במהלך החצייה ועד היום אני לא יודע מה קרה להם", הוא מספר, "החיילים הישראלים הגיעו כששמעו את היריות. ראינו את האורות של הרכבים הצבאיים ומיהרנו להתחבא, כי פחדנו מאוד. אנשים ברחו בבהלה, לכיוונים שונים. אני ושישה אנשים נוספים היינו מאוד עייפים, אז לא זזנו מאיפה ששכבנו ושם פשוט נרדמנו".
כשהרכב הצבאי גילה אותם בבוקר, הם קיוו שאלה באמת חיילי צה"ל ושמחו לגלות שהצליחו לעבור לצד הישראלי. סלומון נלקח למחנה המעצר ואחרי חודש שוחרר והגיע לבאר שבע. נאמר לו שאסור לו לנסוע לתל אביב, אבל סלומון היה מוטרד מאוד מבעיה שהתפתחה אצלו במחנה. הוא סבל מדימום בלתי פוסק בצואה, אך מכיוון שכל כך פחד החליט שלא לומר על זה דבר. לבסוף נאלץ לנסוע לתל אביב, למרפאה של רופאים לזכויות אדם. כמה פעמים עבר בדיקות וכל פעם קיבל כדורים שלא עזרו ומצבו החמיר.
לאחר כמה שבועות הגיע לאיכילוב. בבית החולים בדקו אותו והשאירו אותו ללילה.
"אחרי שישה שבועות הרופאים בדקו אותי שוב והסבירו לי שיש לי גידול סרטני", הוא מסביר לבסוף. "אמרו לי שאני חייב לקבל הקרנות. מאוד פחדתי, ואז הם אמרו שהם גם צריכים לעשות ניתוח להוציא את זה. בהתחלה לא רציתי, אבל הם אמרו שחייבים להוציא את הגידול אם אני רוצה לחיות".
בינואר השנה ניתחו אותו והוציאו את הגידול. הקרנות הוא לא עושה, כי כמו לכל מבקשי המקלט בישראל, אין לו ביטוח רפואי. הרופאים אמרו לו שאם היה לו ביטוח והיה מקבל טיפול והקרנות בזמן, מצבו אולי היה שונה.
הוא חי בדירה בתל אביב עם עוד שלושה פליטים. "בינתיים א.ס.ף. (ארגון סיוע לפליטים) משלמים על שכר הדירה שלי החודש ואמרו לי שבחודש הזה אני חייב למצוא עבודה", מסביר סלומון, "אם לא אמצא, כנראה שאלך לרחוב". אין לו אישור עבודה והוא גם מתקשה לתפקד. חי בלי כסף. "אני לא רוצה למות", הוא אומר, "גם אם אחזור לאריתריאה זה להוציא לעצמי גזר דין מוות. אני לא יודע מה לעשות ומה יקרה. אין לי כלום בחיים, אבל אני עדיין רוצה לחיות".
מאז 1993, השנה בה הוחלט במשאל עם באריתריאה להיפרד מאתיופיה ולהפוך למדינה עצמאית, מתנהל סכסוך גבולות שבין השנים 1998 ל-2002 אף החריף והפך למלחמה של ממש בין שתי המדינות. יותר מ-90 אלף חיילים ואזרחים נהרגו במהלך הלחימה. מאז, למרות שנחתם הסכם שלום בין הצדדים, נמשכים העימותים האלימים וגובים קורבנות רבים. במדינה הענייה, שבה 5 מיליון תושבים, על הגברים נכפה לשרת בצבא ורובם לא לוקחים חלק בכוח העבודה האזרחי ועל פי נתונים של האו"ם כמעט שני שליש מהתושבים נאלצים להיעזר בסיוע כדי לקבל מזון. על פי האו"ם וארגוני זכויות אדם, החזרת אזרחים לאריתריאה מעמידה את חייהם בסכנה והם עוברים עינויים ונכלאים בתנאים קשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
