אחיו של טופז: ניסיתי לעזור, הוא לא הקשיב לי
מיקי גולדנברג מדבר על 59 שנה בצלו של אחיו דודו ומספר על הכל: היחסים, המריבות, ההתמכרויות והרמזים שלא הובנו בזמן
עדות האופי של גולדנברג חדה ומשכנעת: דודו לא נורמלי טוטאלי. "היינו ביחד באילת, חמישה ימים עם המשפחה שלי והבן שלו, ובאמצע הלילה הבן אדם קם וצרח, דפק את הראש בקיר. צעק, 'מימי, מימי, אני צריך אותך, תבוא עכשיו'. כשישבו אצלי אורחים, היה קם מהשולחן ונרדם על הרצפה. מטורף לגמרי. אי אפשר היה להוציא עליו הברה בלי שיצעק. הבת שלי אמרה שתי מילים טובות על איזה אמן, וכמעט זרק עליה משהו. דברים איומים. היה לוקח כדורים ומבקש שאשיג לו ריטלין מהילד שלי. אמר, 'אני צריך עוד. עוד. אני אשלם לך'. כמו נרקומן'".
אכן, היו שמועות על קוקאין.
"במשך שנים דודו היה אומר לי, סמים זה טוב, הסם יפתח לך את העיניים. פעם אחת לפחות תפסיק להיות כל כך מרובע. אמרתי לו, דודינקה, תן לי לחיות בתוך הריבוע שלי. הפסיכיאטר קבע שיש לו מאניה דיפרסיה. התסמונת של שאול המלך שכשהוא עצוב הוא מזמין את דוד שינגן לו בנבל, אבל מרוב אהבה הוא תופס חנית וזורק אותה עליו.
"מאניה דיפרסיה היא תגובה של אדם שלא שולט במצבי הרוח שלו. זו מחלה הרסנית. ראיתי אותה אצל דודו כשהיה עטוף במחיאות כפיים, באהבה, בפופולריות. אבל בשנתיים האחרונות, כשהתחילה הנפילה, היא פרצה ביתר שאת.
"השיא היה באזכרה לשותף שלי לשעבר. הגיעו כל אנשי התקשורת הבכירים בארץ. אין סלבריטאי אחד שלא היה שם. הזמינו אנשים לשיר שירים ולשאת דברים. מי שלא ראה את דודו ברגעים האלה - או בואי נגיד הפוך, מי שראה את דודו נושא שם דברים, לא ראה מחזה עצוב כזה מימיו.
"הוא עלה על הבמה עטוף במעיל אפור, עם ידיים שאוחזות במעיל כמו ניצול שואה והתחיל לדבר ולדבר ולדבר ולדבר. בהתחלה על זה שמת, ואחרי כמה דקות על עצמו. היה נראה כמו אסי דיין כזה. 'אני רוצה להגיד לנפטר תודה שהוא עשה לי ככה ככה, ולזה שהיה צריך לבחון אותי ככה וככה, וכל אלה מהתקשורת שיושבים פה לא מבינים כלום'.
"האנשים היו בהלם מוחלט. אחרי חצי שעה אחד מהקהל צרח לו, 'תרד מהבמה יא חולה, לא באנו לשמוע עליך, באנו לשמוע עליו'. ואז קיבלתי אס-אם-אס מחבר שנכח במקום עם מילה אחת: 'לאשפוז'. היה ברור שהאיש חולה רוח. לאחר מכן דודו נעלם לכולנו למספר ימים".
דיברת איתו, ניסית לעזור לו?
"לפני חודש, כששכב בבית והיה במצב מאד קשה, התקשר וביקש שאבוא. הוא אמר לי, 'מימי, אני יודע שהתפילות שלך מתקבלות, מה שאתה מבקש מאלוהים בסוף קורה, אז תעזור לי שהשעשועון שעשיתי יתקבל בטלוויזיה באיטליה'. אמרתי לו, 'זו לא כזו בקשה גדולה שצריך לגרום לאלוהים להזיע עליה. עדיין יש לו כמה רעבים בהודו'. אבל דודו אמר שיהיה מאושר אם יידע שבאיטליה קיבלו את השעשועון ובארץ יאכלו את הכובע. אמרתי לו, 'אתה יודע, דודינקה, למה הבקשות שלי מתקבלות? כי הן באות מאהבה. ואתה, גם הבקשה הכי קטנה שלך באה מכעס. אתה לא באמת רוצה שהשעשועון שלך יתקבל באיטליה. אתה רוצה שפה יהיה מישהו שתוכל לעשות לו אצבע משולשת. אם תתחיל לחשוב חיובי על העולם תראה שרק דברים טובים יקרו לך בחיים".
יש לשער שהשיחה הזו לא ממש עזרה. עברת לפסים מעשיים יותר?
"גם אם היה אומר לי, אני משוגע, מה הייתי יכול לעשות".
לאשפז אותו, אולי?
"הוא היה בא לבית החולים ואומר, מיקי מזיין את המוח, והיו מאמינים לו ולא לי".
ניסית לשכנע אותו ללכת לטיפול?
"בטח. דודו הלך לטיפול קבוע אצל הפסיכיאטר. היו לנו המון שיחות על זה. הרי גדלנו על אותם הסיפורים ואותה השפה. אמרתי לו, אתה כמו באחד הסיפורים של הרצל חוזה המדינה, שכדי להירפא מהמרה השחורה צריך לכרות לך רגל ואז תלמד לשמוח על הדברים הטובים שיש לך. אבל דודו כבר היה במקום אחר לגמרי.
"כל הזמן אמר, אני חייב עוד פעם אחת, רק עוד פעם אחת להופיע. שייתנו לי רק עוד פעם אחת שידור ישיר. לכן היה כל כך קל להפיל אותו. בטח אמרו לו, עזוב, חמוד, תביא 50 אלף שקל, ההוא יחטוף איזה פליק ואנחנו נשכנע אותו להחזיר אותך לתקשורת. וכשבן אדם מתחת לקרשים, הכי קל לו
"אני חושב על אבא שלי, אושיית התרבות ואיש החינוך אליהו גולדנברג. אם היה יודע, היה מת פעם שנייה. ואמא שלי היתה מתה שבע מיתות. זה חוסר אונים ענק. זה אדם שנגמר לך מול העיניים ולא מוכן לבקש עזרה. אבל עכשיו אני כאן. כמו תמיד. ויש לי כתפיים רחבות".
באיזה אופן אתה כאן?
"אני קודם כל מנסה לחדור למוח שלו ולחשוב איך זה קרה. איך זה התרחש. מה היו הגורמים. דמייני את עצמך: אם אחותך מיליונרית, פי 300 ממך, ויש לה יותר חופש, מעמד, כסף, הכל, ואת באה אליה קטנה, ואומרת לה, 'אחותי, הלו, את פסיכית, את צריכה לשבת קצת. את צריכה אשפוז'. מיד היא אומרת לך, 'אם ככה את מדברת אליי אני נעלמת'. זה מה שקרה עם דודו. היה מקשיב לי חמש דקות במקרה הטוב. לא הייתי גומר את המשפט והוא כבר לוקח את המפתחות ועף. כי אני הרי האח הקטן. העני. היה אומר לי, תתעסק בעניינים שלך".
אתה כועס עליו?
"אני חושב שדודו ניהל את החיים בצורה שמוכיחה בסוף היום מי צדק. הוא תמיד אמר שאני יותר מרובע מארון מתים, ואני תמיד אמרתי שלפעמים העדיפות היא להיות מרובע. אני לא נגעתי בסמים, בירות, סיגריות. את מבינה שצורת החיים הזו היתה הכי עלובה בעיניו? קארין מגריזו, חצי הבת שלי (מגריזו היא בת אשתו מנישואיה הקודמים-שמ"ב), צעקה עלינו בשולחן השבת על החינוך הגרוע שנתנו לה, שהרחקנו ממנה כל מחשבה על אלכוהול ועכשיו כולם צוחקים עליה. אמרתי לה, 'סליחה על הפאק בחינוך שלנו כלפייך".
מיקי גולדנברג ודודו טופז, שלוש שנים וחצי הבדל, הם שני בנים לאב קריין ולאם מורה. גולדנברג מספר שבילדותם קלעו ברובה אוויר על הכביסה של השכנים. יצאו לטיולי אופנועים, וגם עברו תאונה משותפת בכינרת שממנה יצאו ללא פגע. גם כשהחלה הנפילה של טופז היו יחד. בדיוק טפטפו השמועות על החשד שדודו טופז הפיק את מופע הבלהות של בכירי התקשורת.
"יש לנו שיחות פעם בשלושה ימים", אומר האח הצעיר. "אני קורא בעיתון על השמועות שקושרות אותו למעשים, אומר לדודו, איזה תקשורת חולנית, ופתאום רואה אותו מתראיין בטלוויזיה. זה לא עשה לי טוב. דודו שחקן מעולה אבל אני קלטתי. היה נדמה לי שהוא מסתיר משהו.
"חשבתי לעצמי, אוי ואבוי, הוא משקר פה? ווה-ווה-וויאה, זה לא נשמע טוב. למה הוא מתפרץ פתאום? למה הוא חוטף קריזה אם זה לא הוא? אמרתי, אם היו שואלים אותי עליי, הייתי כל הזמן צוחק. ובכל זאת המוח לא הלך כל כך רחוק. לא הייתי בכיוון. כמו שתשאלי אותי: 'היה אונס אתמול בגליל - האם זה אתה', ואני אשיב לך, לא, באמת, לנסוע עד הגליל בשביל זה? מה רע בתל אביב'".
בדיעבד , היו רמזים?
"חודשיים לפני שנעצר, דודו שאל אותי אם יש מישהו שאני שונא ובא לי להרביץ לו. היתה לנו שיחה קצרה על זה. אמרתי לו, 'יש אחד שאני לא אוהב, שרימה אותי בגיל 23 וגמר לי את המבט הוורוד על העולם אבל לא בא לי להרביץ לו. הייתי נורא שמח ללחוץ על כפתור שישלח אותו לעבודות שירות'. ודודו שתק.
"בפעם אחרת ישב אצלי בסלון ואמר, 'תגיד, יש לך איזה סוד?' וחזר על זה שלוש פעמים. אמר, 'יש לי סוד גדול'. אמרתי לו,'מה אתה אומר?' והכל בצחוק כזה. אבל דודו התעקש. 'יש לי סוד מסוכן. סוד שאם יידעו עליו אני יכול לשבת בבית סוהר'. אמרתי לו, 'טוב, טוב'. הייתי בטוח שזה קשור לסמים או משהו. היום אני יודע שכנראה לחץ לו, ופחד".
למה לא הפצרת בו שיספר?
"דודו הוא איש מאד מעניין. עדיף לפעמים לא לפתח איתו נושאים".
ובכל זאת פיתחו נושא. ישבו בארומה ודיברו על המכות ועל כך שהאח הבכור מוזכר כחשוד. "הייתי עייף. הייתי צריך להעביר את אמא שלי באמבולנס מבית החולים לבית האבות. אכלתי את הסנדוויץ' ואמרתי לעצמי, יאללה, שיגמור כבר, אני לא בעניין".
מה הוא אמר בדיוק?
"הוא צעק עליי, 'מה, אתה לא יודע שאבי ניר קיבל מכות?' אמרתי לו, 'לא שמעתי. לא קורא עיתונים. לא רואה טלוויזיה'. אמר לי, 'מה, אתה לא ידוע שגם בועז (בן-ציון, סוכן השחקנים שמ"ב) קיבל מכות?' ופתאום הגיע המקרה של שירה ואז התחברו לי שלושתם. אמרתי, יש חוט מקשר. המוח קצת התחיל לזוז.
"את יודעת מה הכי מוזר? כשהייתי בגיל שש ודודו בן תשע, הרביצו לאבא שלנו. שנינו ראינו את זה. בא בחור בן 18 שחשב שאבא שלי לא דיבר יפה לאח הקטן שלו, ובום, עשה לו ככה בחזה. ואבא שלי, שהיה אדם נמוך ולא חסון, נפל אחורה ודפק את הראש בקיר. אני זוכר את אבא מחזיק את הראש, מסתכל עליי ואומר, 'הכל בסדר, מימי'. שלא אבהל".
ודודו?
"ראה הכל, ואחר כך כתב שכתוצאה מהאירוע הוא הפך לגזען. לכן כואב לי שהבן של שירה מרגלית ראה את המכות. זה בטח לא יימחק לו. מצד שני אין לזה, לדעתי, שום קשר לדודו. גם לדמיאניוק עשו משפט ראווה גדול ובסוף זיכו אותו מחמת הספק.
"לא ייתכן שדודו יבוא למישהו ויגיד לו 'אני רוצה שתכה את שירה מרגלית כשהילד שלה רואה'".
וכשהילד לא רואה?
"גם לא. אבל אני אומר שהנזק שונה לגמרי. כי את האף של שירה, סליחה, אפשר לתקן. יש נשים שגם בלי מכות הולכות לפלסטיקאי לתקן את האף. אבל נפש זה הרבה יותר קשה. אולי הוא רצה שיצעקו עליה, שיעשו לה רע, שייתנו לה אגרוף, אבל אין שום סיכוי שרצה לתת מכות ליד הילד".
ולבועז בן-ציון?
"בועז הוא חבר שלי וגם הסוכן של הבת שלי. אני אוהב אותו, אני מעריך אותו בצורה מטורפת. כשאנחנו נפגשים ברמזור זה אהלן וחיבוקים ונשיקות באוויר. איפה הוא ואיפה מכות? הבת שלו צלצלה לפני כמה ימים לבת שלי. לקחתי את הטלפון ואמרתי לה, 'תשמעי מתוקה, יש לי בקשה, את יודעת שאני אוהב את אבא שלך'? והיא אמרה לי, 'אתה לא יודע כמה הוא אוהב אותך'".
"אמרתי, 'אני לא יודע באיזה רמה הוא נפגע, המכות כאבו, אבל מה הסיכוי שבועז יפגין גדלות נפש, יגיד, אני מבין שזה פרץ אצל דודו ממקום לא שפוי ואני סולח לו?'. אני הרי יודע שהנפגעים יהיו מעודדים עכשיו על ידי עורכי דין צמאי דם לתבוע את דודו כדי לקבל כסף, ולבועז הכסף לא ישנה את החיים. ולכן עלה בדעתי שהוא יהיה הסנונית הראשונה להושטת יד לסליחה. אבל הבת שלו נורא נסגרה. אמרה, 'אני לא יכולה לענות בשם אבא שלי'. אמרתי לה, 'לא חשוב, תמסרי לו חיבוק'".
"בועז ידע על המחלה של דודו. לפני שנה נסעתי ברחוב ליד שדה דב והוא עצר לידי ברמזור, עם אוטו ב-מ-וו מפואר, פתח את החלון ואמר, 'מיקי, מה עושים עם האח שלך, אתה חייב לקחת אותו לטיפול. הוא לא בסדר'. כולנו ראינו שדודו מתחרפן. לוקח תרופות בתערובות וקוקטיילים מסוכנים. הוא היה לא שפוי, נקודה. אין על זה ויכוח.
"מי שלא ראה את זה אצל דודו בשנה האחרונה היה עיוור או שלא היה אכפת לו. ובכל זאת, כשנודע לי שבועז קיבל מכות, הרגשתי עצוב. לא נעים. אמרתי, זה לא האיש הנכון לקבל מכות. הוא בולגרי. העם הכי טוב שקיים בעולם".
"ידוע שכל אדם בעולם היה ראוי לשבת בבית סוהר על מחשבותיו, או על חלק מהן. אין חדש תחת השמש. כל אדם יכול להזכיר לעצמו נקודות בחיים שבהן היה עם מחשבה אלימה כלפי מישהו אחר בסביבתו הקרובה והרחוקה. כשזוג מתגרש לעתים הם היו שמחים להעלים מישהו. אנשים היו שמחים שיהיה לידם כפתור, רק שלא יראו שהם לחצו, אבל שהגורם הספציפי ייעלם להם מהחיים. זו אלימות מחשבתית שהיא לדעתי אחותה הגדולה של האלימות המילולית ואחותה הבכירה של האלימות הפיזית".
מיד עם המעצר לקח גולדנברג פיקוד על העניינים. בשם האח מתקשרים אליו מבית החולים. דודו מבקש שיביא לו ספר של פול אוסטר ומחברת ספירלה 60 דף, עטים ודאודורנט. סטיק. "המשקפיים אצל דודו?", שואל גולדנברג את האחות ומבקש שתגיד לו, אם אפשר, "או-גואצטו-פו-פי".
מה זה?
"זה קיצור של סיפורים על 'אורי וגורי ואצבעוני וטרזן ומוקי פוקי ופיטר פן'. עכשיו הבאתי לו את החיוך. היה מספר לי סיפורים לפני השינה עד גיל עשר. ערב ערב. אמנם הייתי צריך לשלם עליהם -לסדר את המיטה במקומו, לשטוף את הכלים - אבל הסיפורים היו מדהימים".
כשמספר הסיפורים נלקח לחקירה, אחיו היה בטוח שיגיעו גם אליו. "אני על גבול הנפגע שהמשטרה לא זימנה גם אותי לחקירה", הוא אומר. "ביום הראשון אספתי את כל המשפחה ואמרתי, 'תשמעו חברל'ך, במאה אחוז יעצרו גם אותי. תוך שבוע אבא שלכם באזיקים. כי הייתי עם דודו כל יום בקשר והקליטו את השיחות שלו, ואני בטוח שגם את שלי".
אחר כך נסע אל בית המשפט להארכת המעצר. ישב על הספסל שעתיים וחצי עד שהגיע עורך הדין. "יצאתי החוצה ורדפתי אחריו ברחוב, כי הוא מיהר. אמרתי לו, 'תשמע, אם זה נכון, אני חושב שדודו צריך להודות'. אחרי יומיים צלצלתי אליו ובאתי לחדר החקירות. אמרתי, 'דודו צריך להקל על החוקרים ועל בית המשפט. שיעזוב את כל הטריקים. שיפסיק לנסות לברוח. שיודה'. וכל התקשורת חיכתה לי בחוץ. פחד אלוהים. ומאז אני לא מפסיק לראות מצלמות".
ביקש להיפגש עם אחיו ולא נתנו לו. "לא לקחתי צ'אנס וכשנפתח חרך קטן בדלת, הרבצתי את השריקה שלנו. אנחנו הכי צוחקים כשאנחנו ביחד. אין על ההומור שלנו. כשאנחנו מדברים, זו שפה, זה כתב סתרים. יש לנו שריקה מיוחדת. אז הוא שמע ויצא, וכבר אי אפשר היה לעצור אותנו. רצתי אליו, הוא רץ אליי, התחבקנו והצלחתי להגיד לו חמישה משפטים שתכננתי מראש. הוא היה בהלם מוחלט ממה שאמרתי, אבל אני חשבתי שזה מה שייתן לו כח".
מה אמרת לו?
"שלדעתי הוא קיבל את המתנה הכי גדולה בעולם - לשבת בכלא. כי בשום מקום אחר לא היו יכולים להרחיק אותו מעצמו. אמרתי לו שאבא דיבר איתי בחלום ואמר לי, 'תחזק את דודו, כי הוא ייצא מהתקופה הזו אדם חדש'. אבל דודו היה בשוק. אמר לי, 'אתה קולט, מימי, שאני הולך לשבת בבית הסוהר? זה מה שאתה אומר לי?'. אז אמרתי לו: 'אחי, כל יום בכלא, מתנה בשבילך'.
"אחרי כמה ימים שוב באתי אליו לבית החולים, אחרי ניסיון ההתאבדות. יצא מהמקלחת ושאל אותי, 'תגיד, אתה באמת מתכוון למה שאמרת לי אז, בבית המעצר?'. את מבינה, הוא זכר את זה כמה ימים. הוא חשב על הדברים שלי. הם חלחלו למוחו. אמרתי לדודו, 'לא רק אני חושב ככה, דודינקה, כולם חושבים כמוני. אין לך מושג איזה רייטינג קיבלת. אפילו באן-בי-סי וסי-בי-אס כתבו עליך. פעם ראשונה שכותבים שם על בדרן ישראלי'".
בין המעצר וניסיון ההתאבדות הספיק גולדנברג להגיד גם לאומה כמה משפטים מחזקים. כשנשאל על הפרשה השיב: "עכשיו דודו יבין שטוב אח רחוק משכן קרוב." וזו, בעצם, כל הסאגה. "אהבתי את המשפט הזה, יצא לי ספונטני", מתמוגג גולדנברג מעצמו. "כשנודע לי על השכן שלו אמרתי, 'אולי דודו סוף סוף ילמד להתקרב לאח שלו ולעזוב את אלה שקרובים אליו רק בכאילו'".
השבוע התחרה סלבריטי נוסף על כותרות הפלילים בכלי התקשורת. אסי דיין הורשע בתקיפת חברתו ופציעתה בסכין. המצלמות תיזזו בין שני הכוכבים שנכנסו ויצאו בשערי בית המשפט. בעוד טופז, שהובא להארכת מעצר, הסתפק בבשורה לאומה על כתיבת ספר, דיין הרחיב יותר ואמר לכתבים שעטו עליו: "תתעסקו בסודוקו הגדול - זה דודו טופז. אני כזה קטן על ידו. לא ראשון בבידור, ולא אחרון הפושעים".
גולדנברג : "אני רוצה להגיד לאסי דיין שעם כל ההערכה לאיי-קיו שלו, נדמה לי שהפעם הוא פספס בדיאגנוזה. אדם שרודף אחרי חברה שלו עם סכין ופוצע אותה פיזית בידיו הוא מסוכן יותר מדודו, ואני דואג לחייה של חברתו יותר משאני דואג לחייה של רוני חן".
משוש חייהם
הוא בן 59, נשוי ואב לארבעה, ובצל האח כבר הספיק לכהן כמפיק בכיר בתעשייה. "לאסי שובי הביתה", "אמיל והבלשים", "גברתי הנאווה" עם ריטה ו"פיטר פן" הם אחדים מהשלאגרים שעליהם הוא חתום. גולדנברג גם כתב ואייר חמישה ספרים שברובם הוא מייעץ לנשים ולגברים איך למצוא בני זוג.
הרבה אחרי שהפך לכהן ספרי אהבה ועצות בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה פרסם עוד כותר, "לצאת מהתיבה", שעוסק במהות החברה הישראלית אבל מוגש בצורה קלה-עמוקה ומאוירת. "ראש אכ"א ציין שהנכדה שלו אמרה שזה הספר הכי חשוב לעם ישראל", מתגאה גולדנברג. את ההכנסות מהספר תרם לארגוני נכים ומאז הוא מקדיש את מרב זמנו לפרויקט "ניצחון הרוח", בו מככבת צמרת הספורטאים של הכדורסל בכיסאות גלגלים.
גולדנברג וטופז הם הבנים של מספר הסיפורים הנודע אליהו גולדנברג והשליח הראשון של ישראל לפסטיבל אדינבורו. "כשדודו נולד, היה משוש חייהם של ההורים שלי", משחזר הצעיר. "אמא כתבה יום יום במשך שנים מה דודו אמר, מה עשה, לאן הוא הלך, מה הוא הרים ואיך בדיוק התנהג. מחברות שלמות עם 'היום שאלתי את דודינקה ככה והוא ענה לי ככה, איזה פלא של ילד!'. עד שבשנת 50 קרה האסון הגדול ונולד לו אח וחלק מהאהבה נלקחה ממנו.
"פעם כתבתי על זה סרט ואחר כך ספר, אבל לא הוצאתי את שניהם. מה קורה לילד שעד גיל שלוש וחצי מקבל מיליון אחוז תשומת לב מאבא ואמא ומהסביבה ואחר כך נדחק קצת לפינה. כי הבית שרץ אנשי תרבות וכל מי שנכנס בדלת שאל מיד, איפה הקטן עם עשר האצבעות החמודות והשיער הרך, והילד בן השלוש וחצי שמע ואמר, גם לי יש עשר אצבעות. גם לי יש שיער.
"היתה לנו תקופת נעורים שמחה. שנינו הופענו על אונייה עם אבא בקטעי שלום עליכם, וככה קיבלנו הפלגה חינם. בילדות אבחנו אצלי אסתמה קשה ונשלחתי לגדרה, לחיות אצל משפחה אומנת באוויר הצח. דודו נשאר עם אמא ואבא בתל אביב. הייתי אופטימי אז, ידעתי להשוויץ שיש לי שתי אמהות ושני אבות. הייתי מקבל מדודו מכתבים "לסנגור הכי טוב שלי", בטח הכריחו אותו לכתוב.
"אחר כך אבא קיבל בית בכפר הטבעוני אמירים וגר איתי שם, דבר ששיסע את המשפחה. כי רוב הזמן אבא היה רק איתי. בגלל שנחשב לדמות הדומיננטית בבית, אבן היסוד, והיה כל הזמן רק עם האח הקטן, זה היה לא פשוט לדודו".
ולך?
"אהבתי והערצתי את דודו בדרגות עליונות. כשהוא נסע ללונדון אחרי הצבא הלכתי שלושה חודשים לבוש שחורים. דודו היה בשבילי הדבר הכי יפה בעולם. ככה לימדו אותנו בבית, שדודו הדבר הכי יפה, ואני הדבר הכי חכם.
"עד גיל 17 סחבתי בכיס תמונה של דודו. הייתי אומר, תראו, יש דברים יפים בבית. הייתי משוכנע שאני האיש הכי מכוער עלי אדמות. כי אמרו לי וגם לו, יש את היפה ויש את החכם. וכך קרה דבר הפוך - שהיפה חשב שהוא לא חכם, והחכם חשב שהוא לא יפה. לדעתי כל אחד מאיתנו סוחב את זה עד היום. כי עד היום, כשאני רואה את עצמי במראה, בא לי להקיא.
"דודו היה הגורם שתרם לכך הכי הרבה. היה אומר, 'עם אף כמו שלך, צריך לקחת סיבובים ליד הדלת'. מישהי סיפרה לי אתמול שאמא שלנו אמרה לדודו: 'יום אחד אני כל כך אוהב אותך שאקח סכין ואחתוך לך את הפנים כדי שתפסיק לדבר כבר על היופי שלך ותסתכל גם על הבפנים".
ודודו ?
"בזמן האחרון דודו חזר ואמר 'אני כישלון, אתה הצלחה'. ואני אמרתי, 'איך אתה מעז בכלל לראות ככה את הדברים כשרוב האנשים יגידו שזה הפוך? אני חי חיי שגרה 25 שנה עם אותה אישה, לטוב ולרע, ואתה אדם חופשי, פנוי, עשיר כקורח, נראה מדהים, פופולרי, מצליח, מפורסם, יכול לעשות מה שאתה רוצה. היום נוסע לפה, מחר נוסע לשם. אתה אומר לי, בוא נצא למסעדה, ואני אומר לך, דודינקה, מסעדה בשבילך זה המבורגר ב-40 שקל, ואצלי זה פי שישה'. אף פעם לא הצלחתי לתפוס איך כולם סביבו רואים שהוא הצלחה ורק הוא חושב את ההפך מזה".
איך באמת?
"אולי בגלל שדודו התמכר לאהבה כמו שמתמכרים להרואין. אהבת קהל זה דבר חזק מאד. מחיאות כפיים, הערצה, מבטים ברחוב. דעתו של כל אדם יכולה להשתבש כשהוא מוערץ בחוסר פרופורציה. ובמקרה של דודו זו לא היתה סתם הערצה, זו היתה אהבה אינסופית. אנשים ניגשו אליו ברחוב כאילו היה הידיד הכי טוב שלהם. הרשו לעצמם לצ'פח אותו. כאילו, 'ראינו אותך בסלון - אנחנו חברים'. אז דודו התמכר. כל הזמן חישב מה הקהל יגיד וכמה מחיאות כפיים הוא יקבל.
"דודו, הוא כמו רוב הגברים בלי הביטחון העצמי, שצריכים כמה שיותר איקסים על הקת שלהם. כמה שיותר כיבושים. יש כאלה שמספר מסוים של איקסים מספק אצלם את הדבר הזה שקוראים לו ביטחון, אבל לדודו יש רעב בלתי נדלה לכיבוש. כל בחורה שהיה מביא אלינו, היה אומר עליה, 'תכירו את הנסיכה שלי, הפעם זה אמיתי'. ואנחנו היינו מחייכים, אומרים, נעים מאד, אבל לא נלמד את השם שלך בעל פה כי חבל על הזמן".
"לא פעם דיברתי איתו על הנשים בחייו. הבנתי שהבחורה התורנית תמיד תהיה הכי נפלאה ומקסימה, עד שלאחר זמן הוא חושד שהיא כבר מכירה אותו ואז הוא צריך קהל חדש. אוהב. אהבה, אהבה, אהבה. זה כל מה שחסר לאיש הזה".
מערכת היחסים בין שני האחים ידעה עליות ומורדות. נקודת המפנה חלה עם פטירתו של האב משבץ. דודו היה אז בדרן בן .29 גולדנברג החזיק משרד הפקות פעיל. "אבא נפטר והתפרק הדבק. היה בינינו קרע לא קטן. כי כל אחד הלך למקום שלו".
בשלב מסוים, מספר גולדנברג, טופז פנה אליו וביקש סיוע בהפקה. "החלום של דודו היה להיות כמו מני פאר וטוביה צפיר. אמר לי, 'זה לא פייר, אתה מריץ את כולם, למה לא אותי?', אז הפקתי לו ערב 'ספונטני מתוכנן', שבו הוא עשה את הקטעים של החלטורות בפני החיילים.
"בהתחלה לא באו אנשים. היה מאד קשה. אבל אני סחבתי את ההפסדים. אפילו חברים שלו לא רצו לכתוב לו. אמרו לי, 'בגלל שזה אח שלך אתה חושב שאתה יכול להרים אותו לשמים?' ואני התחננתי, תעשו לי טובה, וקניתי כרטיסים כדי שהאולם יהיה מלא. ואז ההפקה התחילה להתרומם.
"בהתחלה 50 איש, ואחר כך 80 ו-300 ו-.900 פתאום דודו התחיל להרוויח הרבה כסף. הייתי שולח את מנהלת ההפקה במקומי, ודודו כעס. הוא חשב שאם אני מרוויח הרבה אני צריך גם לעבוד קשה. הסברתי לו שעשיתי את שלי. נהיה קרע עצום בינינו. אחרי מאה הופעות, הוא אמר, אני לא רוצה יותר להעביר לך כסף. אמרתי, בסדר. שלום ותודה".
עברו שנים, טופז עבד עם מפיקים אחרים. "וקצת, מה שנקרא, הידרדר. עשה כל מיני ערבים שלא הביאו כבוד, וכתבו עליו כל מיני כתבות משפילות, איך הבן של אליהו גולדנברג מפשיט אנשים על הבמה. ואז (במערכת הבחירות של (1981 היתה לו פליטת הפה הגדולה על הצ'חצ'חים, ובגין שלח את העם לנקום בו. היה קטע לא פשוט. דודו בא אליי וביקש שאקח אותו לאייבי נתן כדי שלא יתנכלו לחייו. היתה לו שנה מאד קשה. אף אחד לא רצה אותו להופעות. לא הצ'חצ'חים בגלל העלבון, ולא הקיבוצים כי המערך נפל והליכוד עלה לשלטון.
"אחרי פליטת הפה דודו שוב בא אליי וביקש שאפיק לו ערב. לא רציתי. אמרתי לו, 'אתה יודע שרבנו, וזו לא הפעם הראשונה'. הרי גם ב-’73 היה לנו קטע קשה מאד. עשיתי תחרות כישרונות בין הצעירים בבית הספר. דני קיי רצה להנחות, חיים טופול רצה להנחות, ומי הנחה בסוף? דודו טופז. כי הוא ביקש מאד, ואני כמובן ירדתי על ארבע מול השותף שלי וסידרתי שדודו טופז ינחה את האירוע. ובסוף מה? שוב גמרנו בסכסוך. אחרי המריבה ההיא בכיתי שלושה ימים".
והוא?
"הוא אף פעם לא היה מאושר. התחילו עליות וירידות. אפס אנד דאון. אבל גם בשיאים הקצרים החזיק מעמד כמה שניות ולמחרת - דיכאון. כשהוציא את הספר האחרון שלו, ספר ויזואלי עם ציורים מדהימים, ומסיבת עיתונאים ואמנים שמברכים אמרתי לו, 'תן לעצמך זמן ליהנות מזה. לא חשוב כמה תמכור. זה לא ישנה את חשבון הבנק שלך, אתה הרי כל כך עשיר' והוא אמר, 'כן, אתה צודק', ולא היה שמח. היתה בו קנאה. למה אני תמיד מאושר. אמרתי לו, כי אני טמבל. רק טמבלים שמחים כל הזמן.
"בשנתיים האחרונות התחיל להיות קשה לעבוד איתו. הוא ניסה כמה הופעות שמאד לא הצליחו. הטקסטים לא היו טובים מספיק. דודו רצה לצרף אליו את הדור הצעיר של הכותבים, אבל הקהל שבא לראות אותו היה עם שיער שיבה. לא קהל בני 30 שמתאים לו, שעומדים בדומינו גרוס, מנבלים את הפה ומלכלכים את האווירה.
"בערב האחרון שהוא הרים באתי להופעה. היתה מאד מאד לא טובה. היה, איך לומר, די מביך. ניגשתי אליו מאחורי הקלעים ואמרתי לו, 'דודינק’ה, זה לא טוב. אבל נורא קל לעשות מזה טוב', אבל אז נכנסו שני חבר'ה צעירים מאחורי הקלעים ואמרו, 'דודו, היה פיצוץ, אחלה ערב'. ראיתי שהקשיב להם ולא לי. אז קמתי והלכתי. אמרתי, אני האח הצעיר, המיושן והמרובע והם הדור הבא. הם יודעים יותר טוב ממני".
אולי טופז הבין שזה סוד כוחו, הרי תמיד כיוון לרמה נמוכה יחסית.
"גם כשהיה בשיאו אמרתי לו, 'אם כבר יש לך רייטינג, מה אכפת לך לתת דברים טובים יותר?' גם קהל שאת קוראת לו נמוך, אוהב דברים טובים עטופים בקצת בדיחות. אבל דודו נסחף. העצות שלי כבר לא שוות בשבילו".
דודו זכה בחיבת הקהל שהריע לו כשזרק כדורי שוקולד לפיה של אישה שמנה.
"זה לא בא ממקום של לצחוק עליה, וזו היתה עצה של צוות העוזרים שלו".
והביס שנתן לנטלי אוריירו?
"דודו נתן ביס מאותו מקום שאני נותן ביס לתינוקת. כשראיתי את האקט, הלב שלי אמר, יו, איזה תינוק הוא נשאר. זה מין סוג של ריטואל. דודו כל הזמן מפשל, ואני כל הזמן מנסה להגן עליו".
רוב הזמן הוא לא פישל, רוב הזמן הוא הצליח.
"כי הוא נורא מוכשר. גם היופי עזר לא מעט וטוב הלב. הילדה הקטנה שחגגה בת מצווה והוא הביא לה שמחה. אנשים שהוא ריהט להם את הבית בשידור חי. החשיבה המקורית על שלום בית שבאה לידי ביטוי בתוכנית שלו. זה בטח נבע מהיחסים שלו איתי. הרי אין אדם שאין לו אויבים במשפחה. דודו יודע את זה גם מביתו שלו. ולכן הביא את הרעיון של לעשות שלום בשידור חי בין בני משפחה".
מה הוא למד מביתו שלו?
"אנחנו לא דיברנו בינינו שנים. הפסדתי פעם בית, והוא בכלל לא חשב לעזור לי אלא ההפך. פעם הוא אמר לי, 'די, נמאס ממך. הלוואי שתמות'".
בינתיים, מי שביקש את נפשו למות היה דווקא האח הבכור, שניסה להתאבד בנטילת מנה מוגברת של אינסולין. "פגשתי אותו בבית החולים וראיתי איש מת. לא ישן, לא אוכל, לא שותה שלושה ימים", מצטער גולדנברג. "אבו כביר היה טראומה גדולה בשבילו. החקירות. הריח. השרשראות על הרגליים והידיים. לא מפתיע אותי שניסה להתאבד. בשנתיים האחרונות הוא מאס 50 פעם בחייו. אין אחד שלא דיבר איתו על התאבדות, כולל הילדים שלו. כולל תיאורים מפורטים איך הוא יעשה את זה. אמר להם, אני אתקע לעצמי 20 מנות של אינסולין. התאבדות היתה מילה שנייה אצלו".
איך הגיבו גרושותיו לפרשה?
"כשהתפרסמו החשדות על הניסיון לרצח של רוני חן, אני בטוח שדליה בר?שישת נכנסה לחרדה. אתמול היתה אצלי ונרגעה סוף סוף".
וחן?
"אמרה, 'הוא לא נורמלי. תמיד ידענו שהוא לא נורמלי'".
ואמא שלך?
"אמא שלי בקומה. אני כל יום מספר לה שדודו נהדר, שכותבים עליו המון לאחרונה. שהוא מאד פופולרי".
והילדים שלו?
"היו אצלי אתמול. לקחתי אותם לארוחה במסעדה עם שלושה מילדיי. ישבנו בשולחן גדול, היה מקסים וצחקנו. פתאום היו זוויות אחרות להסתכל על החיים".
איזה זוויות?
"שלום עליכם, גדול הסופרים היהודים, כתב: 'אני מעדיף שתזכרו אותי בצחוק, מאשר שלא תזכרו אותי בכלל', ככה דודו. אדם שגם בצד הטרגי שלו יש המון צחוק. שלמה גולדברג אמר לי פעם: 'טרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה'. כל דבר עצוב שקורה עכשיו, יעבור זמן ותראה אותו בעיניים אחרות. גם במקרה של דודו יש סיכוי שבעוד כמה שנים נראה קצת צחוק. כבר עכשיו עושים על הפרשה חיקויים בטלוויזיה".
מה מצחיק בלהכות אנשים?
"אם דודו היה היום מחוץ לכלא, הוא היה נפעם מגלי האהבה שכולם שולחים אליו. אנשים אומרים לי שני דברים: א ,'אוהבים אותו, אוהבים אותו, אוהבים אותו, וב, 'שזה הקיצוניים יותר, הגיע להם, הגיע להם, הגיע להם. היותר שפויים אומרים, אז הוא עשה מעשה רע, שלא ישכחו כמה דברים טובים הוא עשה. אני יוצא מבית החולים, יושב בקפה ומאפה ופתאום נהיה מולי תור ארוך. ניגשים שני טבחים. אומרים לי, 'האח שלך נהדר'. ואישה נאה בת 75, קשישה עם כפות ידיים יפות ושיער כסוף מקסים, אומרת לי, 'אנחנו משפחה מאד דתית, ואנחנו כולנו מתפללים כבר שבוע לשלומו של דודו. וקנינו לו את זה' - ספר תהילים קטן עם ציפוי כסף ואבנים. 'אני מבקשת שתיתן אותו לדודו'. והתחילה לבכות, ואני אחריה כמו בן שלוש.
"עורכי הדין שישבו לצדי אמרו, 'אם לא היינו רואים, לא היינו מאמינים'. אחריה ניגשה בחורה בת 30, אמרה ,'פתחנו אתר תמיכה לדודו'. אמרתי לה, 'לא נוח לי להיות בצד הזה כי אני עוד לא יודע מה קורה, אבל תודה'".
באיזה צד אתה?
"אני בצד של דודו. אני חושב שכל מיני עלוקות התחברו אליו ויחד פנטזו על המחשב. כי דודו לא איש מחשבים. הוא כל הזמן מצלצל אליי לברר איך נכנסים לאתר הזה ולאתר ההוא. ובכל זאת במשטרה הפכו אותו לאיש היי-טק".
אבל הוא הודה.
"במה הוא הודה? שנסחף אחרי אנשים שאלימותם היא מלאכתם? שהיה מוכן לשלם מיליון דולר כדי לחזור למה שהיה פעם? דודו הוא כמו שמשון הגיבור שלקחו לו את כל הכוחות והוציאו לו את העיניים וגזרו לו את מחלפות השיער, והוא ביקש מאלוהים פעם אחרונה, תשים אותי בין העמודים ותן לי עוד פעם אחת, עוד פעם אחת את הכח. וייפול הבית, ויהיו האנשים שהרג במותו רבים מהאנשים שהרג בחייו".
אתה מצדיק אותו?
"גם שמשון היה אידיוט גדול. הוא הלך אחרי זונה למרות שידע שהיא תבגוד בו. מרוב אהבה אליה, נתן לה את סודו. דודו במצב האומלל של שמשון העיוור, החלש, שאיבד את כל כוחו ופתאום נזכר שיש לו עוד כח אחד שקוראים לו כסף, 'וייט בכוח וייפול הבית'".
יד על הלב, מה אתה באמת מרגיש כלפיו?
"עצב. אם הייתי יכול הייתי מחזיר את הגלגל עשר שנים אחורנית ולוקח לדודו 90 אחוז מהכסף שלו. זה העונש היחידי שבאמת מגיע לו. זה היה פותר לו את כל הבעיות. בלי הכסף הוא היה מאבד את האגו, גבהות הלב, הכח. בדור הזה הכסף הפך להיות אלוהים. מי שיש לו כסף נהיה הכי קרוב אליו. אני מודיע לך שאם סוקרטס וניוטון וכל החבר'ה היו בדור שלנו, אף אחד לא היה כותב עליהם שורה אחת קטנה בעיתון. למה? כי הם היו עניים. על דודו, אני מקווה, שיכתבו עוד הרבה שורות ולאו דווקא בגלל שהוא עשיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
