החרדה מאובמה במסדרונות י-ם
אובמה הוא נשיא ראשון שלא זקוק לתרומות של יהודים. לאיפא"ק כמעט אין השפעה עליו ואת המחיר משלמת ישראל
"הפסקת הסיוע או סנקציות או כל דבר אחר הוא מכה. לא הייתי אומר מכת מוות, אבל מכה נוראית, בלי להתייחס לפגיעה במעמד של ישראל בעולם". מעולם לא נשמעה חרדה כזו במסדרונות השלטון, והיא הולכת ומתנקזת עמוק לתוך הלשכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בחלל האוויר מרחפים שוב מונחים מימי המשבר הגדולים מול הממשל האמריקאי, כמו "הערכה מחדש" או "הפסקת ערבויות" ו"הטלת סנקציות", אבל הפעם נוסף להם מושג חדש ולא כל כך מוכר - "הסדר כפוי". הכל מלווה בביטויי שטנה כלפי הנשיא האמריקאי החדש שנאמרים בחדרי חדרים, מלווים בתחושה מעצבנת של אי ודאות כלפי הכוונות האמיתיות שלו ולפעמים גם אמירות של חוסר אונים.
הביקור של אובמה במצרים, הנאום בקהיר והדיבורים על עצירת הריבוי הטבעי בהתנחלויות, הפכו אותו בעיני כמה דוברים לפרעה מודרני, לא פחות. במצב שנוצר פורצות באופן טבעי האשמות על המחדלים שהביאו אותנו למצב הנוכחי. שר החוץ אביגדור ליברמן היה השבוע במוסקבה. במסיבת עיתונאים עם הנשיא מדבדב הוא הכריז כי היחסים עם ארצות הברית עולים על מסלול בונה.
לפני שיצא לדרכו היו לו דווקא טענות קשות על הדרכים שבהן מתנהלים העניינים. ליברמן טען בפורומים שונים כי האסטרטגיה מזגזגת ולא ברורה. "לא באנו מוכנים לפסגה בארצות הברית ב-4 במאי", אמר שר החוץ. "לא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים. איפה אנחנו עומדים בעניין מפת הדרכים, שתי המדינות, המאחזים. לא ידענו איך הנשיא יגיב. היה עדיף לדחות את הנסיעה. לא היה קורה כלום. גם אובמה לא בא לירושלים".
ליברמן טוען בשיחות פרטיות כי במקרים מסוימים היה בלבול, ויד ימין לא ידעה מה עושה יד שמאל. הוא חושב שגם היום צריך לקבל החלטות. "אי אפשר יותר למשוך. צריך תוכנית. שתי מדינות? אז איפה הגבולות. גושי התנחלויות? היכן בדיוק. הכל צריך להיות ברור. גם המתנחלים צריכים לדעת מה כל זה אומר.
"שיגידו להם בפירוש: מורידים את המאחזים, אבל לא מקפיאים את ההתנחלויות. מצפים שנשמיע מה אנחנו אומרים. אני מופיע באירופה עם העמדות
כך או כך, המתח בסביבה נוראי. כל חצי פרסום מקפיץ את כל המערכת. ביום רביעי פרסם "הארץ" כמה שורות על צוותים משותפים שהקימו ישראל וארצות הברית בנושא האיראני הרגיש. הצוותים, שכוללים בכירים במשרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, המוסד, אמ"ן, משרד החוץ והוועדה לאנרגיה אטומית, אמורים לתאם את המהלכים העדינים בעניין הגרעין בין המדינות.
הפרסום הכניס את כל השותפים להיסטריה והם האשימו זה את זה בחבלה מכוונת במערכת באמצעות הדלפות. החשוד המיידי היה במקרה הזה משרד החוץ. הטענה הייתה כי הפרסום המוקדם הורס כל אפשרות לעבוד בסודיות מול האמריקאים על הנושאים החשובים ביותר שעדיין תלויים ועומדים בין הצדדים.
שנתו של ראש הממשלה נתניהו נודדת. לפעמים הוא נרגן ועצבני, לפעמים עייף, אבל לרוב הוא ממוקד במטרה כדרכו. מקורביו אומרים שאם יש מי שראוי לעמוד בימים הללו בראש המערכת זה נתניהו, ואם יש מי שמבין את מה שקורה זה הוא.
ההיסטוריה האמריקאית שהוא מתמצא בה, השנים שבהן עשה בארצות הברית, הקשרים ההדוקים במערכת שאותה הוא מכיר היטב, הם שמכשירים אותו לטפל באחד המשברים החמורים בהם עמדה המדינה.
בפעם הראשונה בהיסטוריה, אומרים במסדרונות השלטון, הופכת ישראל לכוכב נוסף על הדגל האמריקאי, נטולת יכולת להחליט על גורלה בעצמה, חסרת אפשרות לנהל מדיניות חוץ וביטחון עצמאיות.
גם התומכים של נתניהו יודעים כי הנחות היסוד שלו לא עמדו תמיד במבחן המציאות, אבל לדבריהם איש לא היה יכול לשער את עוצמת הטלטלה שעוברת על הממשל, ולזהות מראש את הנשיא שניזון מהשפעות שלא מובנות לאיש.
נתניהו עצמו חשב עד לא מזמן כי יוכל לשווק את העמדות המדיניות שלו אחרי פיגועי 11 בספטמבר, האיום האיראני ועליית הג'יהאד האיסלאמי, החיזבאללה והחמאס בכל פינה. הוא האמין שיוכל לרקום בקלות את האינטרסים המשותפים של ישראל והמדינות המוסלמיות המתונות. בפועל הוא נתקל בנשיא שמבקש להשליך את ישראל תחת גלגלי האוטובוס ("Throw us under the bus") כדי לרצות את העולם הערבי.
ניסיונו של נתניהו ואנשיו לפענח את אובמה מטלטל ומתיש. ההתבטאויות סביבו מלוות בהרבה מרירות, חשש גדול, הרבה תסכול ולפעמים גם לעג. המסקנה העצובה שעולה מהדיונים הפנימיים היא שאובמה חותר ברמה האופרטיבית לתהליך של הסדר כפוי.
"עד לפני 20 או 30 שנה הבנו כי המשא ומתן עם הערבים הוא דו-צדדי, במישרין, בלי מעורבות של צד שלישי", אומרים גורמים חשובים בשלטון. "היום אמריקה מתקרבת לתהליך שאנחנו מכנים אותו הסדר כפוי או הסדר הכנעה. וושינגטון היא לא עוד צד שלישי מסייע, אלא צד ראשון שאוכף. דבר כזה לא היה לנו הרבה שנים.
"היו דרגות שונות של מעורבות, אבל לפתע הם מחליטים, הם אומרים, הם הכל. אין שיג ושיח בין הצדדים. ארצות הברית היא השוט. זו התפתחות מהפכנית. ג'ורג' בוש דגל במדיניות בילטראלית וצחקו עליו", ממשיכים הגורמים. "פתאום מגיע איש עם חזון ועוצמה בלתי רגילים, והוא מחליט מה תהיה דמות ההסדר. זה מהפך חסר תקדים.
"אובמה מנטרל את מרכיב המשא ומתן מתפיסת השלום, כפי שהיה בין ישראל, ירדן ומצרים. ישראל לא תוכל להשלים עם מצב כזה שבו כופים עלינו מדיניות שמנוגדת לאינטרסים החיוניים שלנו. נוצרה כאן סיטואציה מוזרה. ארצות הברית קנאית לריבונות הפלסטינית, אבל שוללת מאיתנו ריבונות מדינית להחליט מה אנחנו רוצים. אבו מאזן אמר כבר כי הפלסטינים יישבו בנוחות, כי ארצות הברית מייצגת אותם".
אגב, במהלך הנסיעות התכופות של אנשי משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ לאירופה ולארצות הברית, הם נתקלו בגורמים ישראלים שמקדמים לדבריהם בממשל את נושא ההסדר הכפוי. אחד מהם הוא שר החוץ לשעבר, פרופ' שלמה בן עמי, שמנהל היום מכון מחקר במדריד. בן עמי הוא תומך ותיק בהסדר מהסוג הזה, אחרי שנואש מהיכולת של הצדדים להגיע להסכמות בכוחות עצמם. בן עמי טוען בתגובה כי הוא מרצה את תוכניותיו במקומות שונים בעולם, אך לא נפגש בעניין עם גורמים בממשל החדש.
הסימנים היו בכל זאת על הדרך, והם הלכו והתחזקו. השיא היה כנראה בשבוע שעבר בלונדון. השליחים הנאמנים של ראש הממשלה בילו שם יומיים ארוכים, כדי לנסות ולהתחקות שוב אחרי העמדות החדשות של הממשל ולבנות הסכמות להמשך הדרך.
השר דן מרידור, הממונה על השירותים החשאיים, עוזי ארד היועץ המדיני של ראש הממשלה ויצחק מולכו, יועצו האישי, נועדו עם ג'ורג' מיטשל, השליח המיוחד של אובמה לנושאי המזרח התיכון ועם אנשיו.
השליחים יצאו בהולים וחזרו מבוהלים. את האגרוף האמריקאי בפרצוף הם חטפו בלי כפפה ביד. "עד היום שיקרתם, זה נגמר", צוטט מיטשל אתמול בכותרות.
נתניהו שמע את הדיווחים וכמעט יצא משיווי משקל. מה שהכי מזעזע את ראש הממשלה הוא ההתעלמות של אובמה ואנשיו מההתחייבויות של הממשל הקודם. "זה מדהים", חוזר ואומר נתניהו. ההחלטה הסנסציונית הזו הורסת את האמון בין הצדדים כמעט לחלוטין. "אנחנו בונים על המשכיות מסוימת", אומר איש בכיר במערכת הפוליטית.
"אנחנו נסמכים על ההנחה שיש תשתית של עמדות משותפות. אנחנו מציגים להם החלטות שסוכמו עם אחרים רק כדי להיווכח שהם מפנים לזה עורף. אתה שואל את עצמך רגע, מה זה אומר? זו הרי פגיעה בעקרונות של יחסים בינלאומיים. זו פגיעה באמינות. איך אפשר להתייחס כך לאובמה עצמו, כי הרי יבוא מישהו אחריו ולא יקבל את מה שהוא אומר. אפשר להבין שהוא מזלזל בבוש שקדם לו, אבל גם בקלינטון?".
הסיפור של ממשל אובמה עם בוש הוא סיפור שלא מרפה מהמגעים האינטנסיביים בין ישראל וארצות הברית. גם אהוד ברק נתקל בעניין בשיחותיו. הממשל החדש חייב לעשות את ההפך הגמור ממה שבוש עשה. זה שחור וזה לבן. הקפיצה לאחור מגיעה עד לשנות התשעים. מזכירת המדינה הילרי קלינטון החזירה לתמונה פקידים מתקופת בעלה הנשיא, שמוציאים תוכניות מהבגאז'.
ניירות העבודה שעוסקים בהסכמי קמפ דיוויד נשלפים שוב. קלינטון, שהיה אוהד ישראל מובהק, התעמת עם נתניהו על תוכניות מתונות בהרבה. אובמה, חוששים, ייקח את התוכניות הקיצוניות הללו ויכפה אותן על ישראל.
במבט לאחור בטוחים אצלנו כי אובמה תכנן את מעשיו בקפידה, מה שאנחנו לא עשינו. "אין אף נייר או מסמך או תוכנית עבודה שעוסקות באפשרות של הסדר כפוי", מתלונן גורם מדיני. אובמה מצדו עבד היטב על סדר היום שלו, בנה לוח זמנים מדויק שבו שילב את ישראל רק בתחתית היומן. גם המעמד וסגנון הפעולה של הנשיא החדש גורמים דאגה רבה בלשכת ראש הממשלה.
אובמה הוא נשיא עצמאי. הוא הראשון בהיסטוריה החדשה של ארצות הברית שלא נזקק לתרומות של יהודים כדי להגיע לשלטון, ואין לו שום סנטימנט כלפי ישראל. מידת ההשפעה של איפא"ק עליו נמוכה בהתאם. את המחיר הישיר משלמת ישראל.
בשיחות בוושינגטון, בירושלים, בלונדון ובמקומות אחרים הולכת ומתבהרת התמונה המדאיגה הבאה: ברק אובמה החליף את העמדה הקדמית האסטרטגית של ארצות הברית במזרח התיכון מול איראן. במקום ישראל הוא מציב את מדינות ערב המתונות, מצרים, סעודיה וירדן, בשתיים מהן הוא ביקר בסוף השבוע, ובקהיר הוא נשא את נאום הפיוס ההיסטורי אתמול בצהריים.
אובמה חייב להוכיח למדינות הללו עוצמה ונאמנות, ומשום כך הוא מפגין שרירים מול ישראל. הכתובת הנוחה והזמינה ביותר הן ההתנחלויות, מכיוון שהן נחשבות זה שנים סמל הכיבוש בעיני הערבים, אך גם בעיני הציבור האמריקאי והיהודים.
ישראל צריכה למקם את עצמה בתוך הברית החדשה הזו, אבל הסירוב שלה להכיר בפתרון שתי המדינות וההתעקשות על ההתנחלויות מקשה עליה להתחבר לטקסטים של אובמה. הניסיון לנופף במכתב הנשיא בוש, מודים בצמרת המדינית, לא עושה רושם על בעל הבית החדש.
בנייה בהסכמה בירושלים ובגושי ההתיישבות לא מעניינת אותו, ואין מבחינתו הבדל בין שכונה במעלה אדומים ובין המאחז בגבעת אביגיל בדרום הר חברון. אובמה יודע שעד עכשיו ההתנחלויות הלכו וגדלו, והממשל העלים עין בחוסר כנות.
בשיחות בלונדון ניסו מרידור, ארד ומולכו לשכנע את האמריקאים כי ההתנחלויות הן הבעיה האחרונה בשטח הישראלי פלסטיני. הרי שתי ממשלות מתונות - של אולמרט ושל אבו-מאזן - ניסו להגיע להסדר כולל ולא הצליחו. בצמרת המדינית טוענים כי גם מדינות ערב לא מתעניינות בהתנחלויות. מסרים שהגיעו לירושלים מריאד מלמדים היטב היכן מונח מבחינתם הסיוט האמיתי.
"מפגן כוח זה נחמד", אומרים בסביבה של נתניהו. "אבל נניח שאובמה בא ואומר לעבדאללה מלך סעודיה שקמה מדינה פלסטינית, אבל יש גם נשק אטומי לאיראן. במקרה כזה הוא יעדיף להחזיר את הכיבוש הישראלי. בדוק". אבל האמריקאים לא השתכנעו, והשליחים השונים ניסו לעבור לביזנס פוליטי עקר סביב ההתנחלויות שמתנהל גם ברגעים אלה.
בהתחלה ניסו לשמר את ההבנות בין בוש ואהוד אולמרט ולהתיר את המשך הבנייה בירושלים המזרחית ובגושי ההתנחלויות. זה לא הלך. אחר כך דיברו על הורדת המאחזים תמורת המשך הגידול הטבעי. המחלוקת נשארה בעינה. דיברו על הקפאה רק בהתנחלויות המבודדות. עברו לדון על אחוזי הגידול הטבעי, אולי ישיגו משהו. בסוף ירדו לפרטים.
"מה קורה אם מישהו קנה דירה במעלה אדומים", אתגרו אנשי נתניהו את מיטשל. "הוא לא יעבור לגור שם?". "הכל יעמוד בסוף במבחן התוצאה", אמר השבוע בחצי ייאוש בכיר במערכת הפוליטית. "השאלה היא אם נאומים מעוצבים היטב באנקרה ובקהיר, ברוח אוונגליסטית, ברמה תחבירית גבוהה, עם מסרים שרובם פייסניים כלפי גורמים שעוינים את ארצות הברית, והכל על חשבוננו, היא הדרך הנכונה.
"האם נראה את צפון קוריאה בסוף התהליך מתקנת את דרכיה? האם איראן הולכת להיות יותר אחראית? האם האיסלאם הקיצוני חוזר למוטב? האם יהיה סדר חדש במזרח התיכון, והכל בתוך שנתיים? אם כן, כנראה שבאמת הגיע המשיח".
בשבועות הבאים נתניהו ייכנס למצב חירום פוליטי נוכח ההתפתחויות הדרמטיות. מקורביו מדברים על שלוש אפשרויות תגובה: התנגדות, התלכדות, או התחמקות. "ההתנגדות לא באה בחשבון", פוסל מיד אחד השרים המקורבים. "אין לנו אופציות של מעצמה. אין לנו הפריבילגיה להתעמת עם ארצות הברית. אנחנו צריכים לזוז הצדה.
"אנחנו ברגע זה מדינה קטנה מתחמקת מצרה, כמו בשיר של להקת כוורת. נצטרך לעקוב מקרוב אחרי התוכנית האופרטיבית של אובמה. איך הוא מנסה לכפות את תוכניתו. איזה מדינות ערביות ואחרות הוא רוצה להפעיל. האם הוא יפעיל כוח גם נגד הפלסטינים?".
איחוד הכוחות הפנימי הוא חלק מתוכנית העבודה של נתניהו, ולכן הוא מנסה לגייס בימים האחרונים באמצעות דובריו גם את השמאל נגד הלחץ האמריקאי שעלול לסכן את עצמאותה של המדינה. ביום ראשון בערב, למשל, אמור היה נתניהו לנסוע לחגיגת בר המצווה של בנו של רוני מאנה חברו. במקום זה הוא נועד בלשכתו שעות ארוכות עם יו"ר העבודה אהוד ברק, שטס למחרת היום לארצות הברית.
ביום שישי נועד נתניהו לשיחה של שעתיים עם יו"ר ש"ס, השר אלי ישי. "ככל שהמצב יהיה יותר קשה נצטרך בממשלה את קדימה, כדי להציג עמדה אחידה", הוא אמר לו. שרים בממשלה מדברים על הדמוקרטיה הישראלית שתעמוד כאיש אחד מול אובמה.
"הדמוקרטיה כאן תנצח אותו", אומר אחד השרים. "ג'ורג' בוש האב ושר החוץ שלו בייקר הצליחו לכופף את יצחק שמיר, אבל אז רוב הציבור לא היה עם ראש הממשלה.
"היום הרוב עם נתניהו, ואפילו בשמאל לא אוהבים לראות איך האמריקאים פועלים בברוטליות ומונעים מאיתנו לבנות גן ילדים".
אבל לפני הכל צריך נתניהו לדכא את הכוחות שמתקוממים נגדו בליכוד. בשביל זה יש שרים-חברים. ביום שני בצהריים הגיע נתניהו לישיבת סיעת הליכוד בכנסת ונאלץ לשמוע את חברי הכנסת הקיצוניים יותר טוענים כלפיו ש"לא נבחרת לתפקיד כדי לפנות מאחזים בארץ ישראל". השר ישראל כ"ץ נחלץ מיד לעזרתו.
"איך אתה מדבר אל ראש הממשלה", הוא נזף בח"כ יריב לוין. "מה, הוא שרון? הוא איש שמאל? הוא הולך לעשות משאל מתפקדים על ההקפאה בהתנחלויות. אתם יוצרים רושם שנתניהו מחלק את ירושלים. בסוף זה יוצא החוצה". "נכון, וזה מה שהם רוצים," הוסיף נתניהו בכעס. נתניהו ומקורביו משוכנעים כי פינוי 22 המאחזים לא יסדוק את הקואליציה.
השרים הבכירים בליכוד, ביניהם גם השרים בני בגין ומשה (בוגי) יעלון בעלי העמדות הקשוחות, מוכנים לשלם את מחיר הפינוי של המאחזים הלא מורשים, אם זה יסייע במאבק נגד אובמה על ההתנחלויות. גם אביגדור ליברמן וסיעת הבית היהודי יעלימו עין. ההתנגדות תבוא בעיקר מכיוון האיחוד הלאומי, שתחבור לחברי כנסת זוטרים בליכוד, אבל ההנחה היא שאין לה משמעות הרסנית.
זו יכולה להיות טעות. בהתנחלות מגרון חיים היום 46 משפחות ו-150 ילדים. תמונות של טרקטורים שעולים להחריב את הבתים מול נשים וילדים בורחים וצורחים לא תשאיר את הקואליציה הימנית של נתניהו אדישה. אגב, בליכוד מוצאים גם נחמה מסוימת במצב.
"בזכות הליכוד, הקרב מול האמריקאים מתנהל היום על ההתנחלויות והמאחזים", אומר שר בכיר. "אילו ציפי לבני הייתה ראש הממשלה, היא הייתה מסכימה על ההתנחלויות והלחץ האמריקאי היה היום על חלוקת ירושלים וזכות השיבה".
החיים קשים. ביום שלישי הלך נתניהו עם רעייתו למסיבת סיום הלימודים של בנו אבנר. התלמידים בבית הספר ליד האוניברסיטה העלו כמה הצגות, ביניהן את "אוזו ומוזו מכפר קקארוזו" של אפרים סידון. נתניהו צפה בשני אחים, חברים בנפש, שהתווכחו על עניין זניח, האם להניח את רגל שמאל על רגל ימין, או ההפך.
הוויכוח הפך לריב גדול שנמשך דורות ונוספו לו במשך השנים הרבה שנאה ודעות קדומות, עד שקם מישהו, הסיר לאט לאט את חומת האיבה וגילה שאין משני עבריה מפלצות או שדים. המשפחה המורחבת חזרה והתאחדה וחיה בשלום, מה שאומר שאולי קיימת גם דרך אחרת, שעליה עדיין לא חשבו בלשכת ראש הממשלה.
תיקון
בכתבה שפורסמה ב-24.4.09 סופר על המבנה שמעל מערת שמעון הצדיק בירושלים, השייך לפי החלטת בית המשפט לוועד העדה הספרדית. מובהר כי משפחת בורנשטיין אינה מתגוררת בבית זה, בניגוד לאמור בכתבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
