ברק אובמה: לא שוטר – מחנך
אובמה מבטיח ומקיים, אין ולא יהיו הפתעות. אבל ממשלת נתניהו נתפסה לא מוכנה בשל הישראליות והיוהרה
בחן רב, עם כמויות עצומות של קסם אישי, אבל גם עם הרבה אומץ ונחישות. יעידו על כך התשואות שקיבל אובמה, בלב קהיר, כמעט כמו בשיקגו.
בחדרים הפנימיים של לשכת ראש הממשלה יש מי שמכנה את אובמה בשם חיבה חדש: "חוסיין". הרי זה שמו האמצעי. "בוא נשמע מה חוסיין יגיד ביום חמישי בקהיר, ואז נגיב", אמר השבוע אחד מיועצי נתניהו. על הקירות בירושלים כבר צצים הפוסטרים של ברק חוסיין אובמה בכאפיעה, דומה לזו שהיה עוטה על ראשו, בזמנו, חוסיין המקורי, מלך ירדן.
"הוא אנטישמי", אומרים בימין הקיצוני, "הוא מוסלמי", מלחשים נערי המאחזים. שאלה של זמן עד שיצוץ, באחת ההפגנות, שלט של ברק חוסיין אובמה במדי אס-אס. זה הצליח עם רבין, הרכב מנצח לא מחליפים. קבלו את פרעה המודרני, צורר היהודים החדש, האיש אותו כולנו נתעב ונשנא בשנים הקרובות.
רק בעיה אחת קטנה יש עם העניין הזה: בין שאר תפקידיו כצורר ונוגש, האיש הזה מכהן גם כנשיא ארצות הברית של אמריקה. אם נהפוך אותו לטיטוס, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו נצורים על פסגת המצדה.
מסלול ההתנגשות בין וושינגטון לירושלים מפתיע במהירותו ובעוצמתו. לזכותו של בנימין נתניהו ייאמר, שהוא חוטף עכשיו על חטאי כל קודמיו (והוא עצמו ביניהם). האמריקאים התחרפנו לגמרי. בעל הבית השתגע.
לא עוד דיונים, ומו"מים, והבנות עמומות, וקריצות ערמומיות, ופשרות פרגמטיות, והתניות הדדיות, ובנייה "בתוך קווי המתאר של היישוב", או "רק בסמוך לקו הגבול החיצוני, או משיק לו". כל זה נגמר. האמריקאים דופקים על השולחן ואומרים, במילים פשוטות: חאלאס. השבוע, שדרג ג'ורג' מיטשל את דבריו (המדהימים לכשעצמם) של הנשיא אובמה.
הנשיא אמר שעד עכשיו היה הרבה "חוסר כנות" ביחסים בינינו לבין ישראל. מיטשל אמר, בשיחה עם מנהיג יהודי בניו יורק, ש"הישראלים שיקרו לנו כל השנים. זה נגמר". משפט מדהים, חסר תקדים, מרחיק לכת. אבל גם נכון. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שבחתימת הסכם אוסלו היו 110 אלף מתיישבים ישראלים ביהודה ושומרון, והיום יש 300 אלף.
עם כל
אז הכלב (ערפאת, בלשונו של שרון) מת, אבל הפריץ בועט. בראש שלנו. האמריקאים שינו את הכללים, ולזכותם ייאמר שהודיעו. מראש. השגיאה של נתניהו היא שלא לקח את זה ברצינות הנדרשת. לא למד את החומר. לא הכין שיעורים. האמין שיוריד את הראש, ייתן לשיטפון לעבור מעליו, יתנגב וימשיך הלאה. ובכן, נכון לרגע זה, ייקח לשיטפון הזה הרבה זמן לעבור. לא בטוח שאחריו יישאר מה לנגב.
"מה הם רוצים ממני", חוזר ומקונן נתניהו בתוך החדר. "הם רוצים להפיל אותי?". לא בטוח. אבל בטוח שלא יתאבלו אם ייפול.
אהרן מילר, בכיר ממשל לשעבר ובקי מאין כמותו ברזי התהליך כתב השבוע, שלא בטוח שאין כאן כוונה נסתרת של הממשל האמריקאי להפיל את ממשלת נתניהו, שהרי האמריקאים יודעים שעם ביבי לא יוכלו להתקדם לשלום אמיתי.
אם זה נכון, אין שגיאה גדולה מזו. האמריקאים פתחו במתקפה עוד בטרם החלו בגישושי השלום, ובמצב כזה הם עלולים לאבד את הגנת תום הלב. הציבור הישראלי, שמבין היטב שהיחסים עם אמריקה חשובים לביטחון ישראל יותר מכל שאר האינטרסים הביטחוניים גם יחד, מתאחד במצב כזה מאחורי המנהיג. בתנאי שגם המנהיג מוכיח תום לב מצדו.
לנתניהו יהיה קשה להוכיח את זה, במצב הנוכחי. הוא התחיל עקום, התחפש לסרבן, קשקש את עצמו לדעת עם ההערכות מחדש הפאתטיות שלו, והיה בטוח שכולם יפרצו בתשואות למשמע הפרזנטציות המלומדות והמיוזעות של עוזי ארד. ובכן, הכל קרה, רק להפך. עכשיו מתברר שנתניהו חטף בוושינגטון על הראש כפי שאף אחד לא חטף שם לפניו.
אנשיו כמעט גורשו מלונדון, כשניסו להסביר לג'ורג' מיטשל את מהות החיים מחדש. אולי אי אפשר היה למנוע את כל זה, אבל אפשר היה לנסות למנוע את רוב זה. ואולי גם להצליח.
ביום שישי, לפני שבוע, התקשר נתניהו בבהילות לעו"ד דובי וייסגלס. החברים שחזרו מלונדון סיפרו שהאמריקאים לא עומדים מאחורי מכתבי הנשיא בוש, וגם לא מאחורי הסיכומים בעניין הבנייה בהתנחלויות שוייסגלס הגיע אליהם, בעמל רב, מול הממשל הקודם. ביום שלישי השבוע כבר זומן וייסגלס, באותה בהילות, ללשכת ראש הממשלה. בהילות, זה שם המשחק.
נתניהו תמיד יגיע אליה, אל הבהילות וההתרוצצות. הפעם, הגיע די מוקדם. קדמה לבהילות היהירות. המשלחת הישראלית, מתברר, יצאה ללונדון בלי שפגשה את וייסגלס. או את שלום תורג'מן. או רבים אחרים, נוספים, שעסקו בפרטי הפרטים של המגעים העדינים, הדיסקרטיים והכל כך מסובכים בין הממשלים בשנים האחרונות.
לא הייתה חפיפה. לא היה שום דבר שדומה לחפיפה. סתם ככה, הם האמינו שבכוח גאונותם, יצירתיותם ומזלם הטוב, יצליחו להמציא את הגלגל. ואז, כשגילו שהגלגל שהמציאו מרובע, קראו לדובי. להגנתו, אמר עוזי ארד אתמול שניהל חפיפה מסודרת, שקיבל אין ספור קלסרים עם כל החומר, שקרא את הדוח המלומד שכתב מייק הרצוג (שהצטרף לנסיעה ללונדון,( ושישב שעות ארוכות עם דני ארדיטי.
ארד מרשיע את עצמו במו פיו. דני ארדיטי? מה לדני ארדיטי, לשעבר ראש המל"ל, ולמורכבותם של היחסים בין ישראל לארצות הברית? הבעיה עם ארד היא שמונה להיות גם היועץ לביטחון לאומי, וראש המועצה לביטחון לאומי, והיועץ המדיני לראש הממשלה, והחולש על התהליך המדיני, ועל מה לא. מזכיר במשהו את הרמב"ם, הלא הוא ראש המטה המדיני ביטחוני במשרד ראש הממשלה, דני יתום. אז זה נגמר בבכי, עכשיו זה מתחיל עם בכי.
דני ארדיטי רלוונטי לעניין המדיני כמו שרון דרמר יכול להיות ראש אגף הסברה במשרד ראש הממשלה. כדי להבין מה היה שם, צריך ארד לשבת עם אנשים, לא עם קלסרים. דברים שאפשר להסביר בארבע עיניים, הבנות עדינות ומהלכים רגישים. עם שלום תורג'מן, שהיה יועץ מדיני לראש הממשלה בשמונה השנים האחרונות, קבע ארד פגישה אחת בלבד, ביום החלפת השלטון.
הפגישה ארכה קצת יותר משעה. תורג'מן, שאין חולק על יושרו ובקיאותו, התקשה להשחיל משפט. אצור בו אוצר ענק, בלתי נדלה, של מידע וניסיון. במקום זה, ארד כמעט שכנע אותו שכל מה שנעשה עד עכשיו היה כישלון חרוץ ושילח אותו לדרכו. ככה כל זה גם נראה.
כשמתחלף ראש ממשלה בישראל, הצוות הנכנס צריך לשבת עם הצוות היוצא עשרות שעות. ולא רק איתם. עם כל האנשים שעשו במלאכה, שניהלו מגעים, שהיו שם.
יש רשימה כזו, בערך שמונה תשעה בעלי תפקידים, כולם היו שמחים לעדכן, ללמד, לחלוק את הידע המצטבר, אבל איש לא ביקש זאת מהם. אם זה היה מתבצע, היו החברים מגיעים לוושינגטון מוכנים.
גם ללונדון. הם לא היו צריכים להזעיק את וייסגלס. ביום שני פירט וייסגלס את מהות ההבנות עם הממשל על הבנייה בשטחים במאמר ב"ידיעות". הוא פקסס את המאמר ערב קודם ללשכת ראש הממשלה. ככה, אחרי הרגע האחרון, דרך מאמרים לעיתונות, הם מנסים ללמוד שם איפה טעו. אם היו לומדים את כל זה מראש, הם היו יודעים על איזה נקודות ללחוץ, ועל איזה לא.
הם גם היו יכולים להגיע למסקנה שבמקום להיתלות במפת הדרכים של בוש, הם יכולים להישען על מתווה קלינטון ועל ההבנות עם ממשל קלינטון, שהן רלוונטיות בהרבה לאובמה, כי מדובר בממשל דמוקרטי.
אבל הם לא למדו שום דבר, אצל נתניהו. גם הוא לא. אותן שגיאות שעשה ב-'96 הוא עושה גם הפעם, בדייקנות של שעון שווייצרי, רק שעכשיו הנזק גדול אף יותר. ב-'96 היינו שווייץ יחסית למה שאנחנו עכשיו.
הנה הלשכה שנתניהו בנה לקראת כניסתו לתפקיד הקשה ביותר בעולם: ראש הלשכה, שרואה בעצמו גם ראש הסגל, הוא נתן אשל. ניסיון קודם: מנכ"ל "הצופה" 12) עובדים.( להלן לוח הזמנים של מר אשל ביום ראשון האחרון: קצת אחרי ארבע אחר הצהריים הגיע, חמוש באוזניית בלו-טות,' ללובי של מלון הולידיי אין לחגיגת הברית של בנו של העיתונאי חנוך דאום.
אשל הסתובב במבואה אנה ואנה, בעצבנות מופגנת, בסביבות 45 דקות, עד שאשת ראש הממשלה הגברת שרה נתניהו, שהייתה אורחת הכבוד, הגיעה. הוא הכין לה שולחן וישב שם איתה לאורך כל אחר הצהריים. בסביבות שבע בערב עזב ונסע לחגיגת בר המצווה של בנו הבכור של העיתונאי החרדי רב ההשפעה יוסי אליטוב, בירושלים.
סיים לחגוג בירושלים, נסע לתל אביב. קבינט מאוחר? ישיבה דחופה עם גורמים פוליטיים? לא ולא. בר המצווה של בנו של רוני מאנה, שם זכה להתאחד מחדש עם אשת ראש הממשלה. יום ראשון, להזכירכם, היה יום מסובך וקשה עבור ראש הממשלה.
הייתה ישיבת ממשלה, והייתה הכנה קדחתנית לנסיעת ההצלה של הרגע האחרון של אהוד ברק לוושינגטון, והיה המפגש עם הח"כים שמתנגדים להטלת מע"מ על ירקות ופירות, והיו עוד לא מעט דברים דחופים וכל הדברים האלה אמורים להיות בסמכותו וטיפולו של ראש הסגל, או ראש הלשכה, או איך שלא יקראו לזה, אבל לא היו. למה? כי אשל הוא לא ראש לשכה באמת. רק בכאילו.
מי ראש הלשכה באמת? ובכן, אין כזה. ולא רק אנחנו שואלים. האמריקאים שואלים. המצרים שואלים. האירופים שואלים. הירדנים שואלים. "עם מי מדברים?" הם שואלים, וכל אחד עונה להם תשובה אחרת. אין ליד ראש הממשלה "מוציא ומביא", או, גרוע יותר, יש לידו הרבה "מוציאים ומביאים", וכל מה שהם מביאים זה צרות.
ראש לשכה צריך להיות אדם סמכותי, מקצועי, כריזמטי, מנוסה, עם כל הסמכויות ובלי חשבון, אחד כזה שלא מסתובב בין בר מצוות, אלא עושה סדר. מישהו כמו אורי שני, כמו יורם טורבוביץ,' שבכניסתו לתפקיד ייפרד ממשפחתו ומקורביו וייצא לשליחות של שנתיים שלוש, משש בבוקר עד 12 בלילה, 365 ימים בשנה, כולל יום כיפור, כדי להכין לראש הממשלה סביבת עבודה תומכת, שקטה, עניינית ומקצועית.
נעבור הלאה: ראש אגף ההסברה ותכנון המדיניות הוא רון דרמר. כולם אומרים שמדובר באיש מוכשר בצורה יוצאת דופן, גאון של ממש.
הגאון הזה יצר במו לשונו משבר פוליטי זוטא במהלך הטיסה חזרה של ראש הממשלה מוושינגטון, כששוחח עם עיתונאים וכינה את רעיון שתי המדינות "רעיון ילדותי".
מי שהאזין לדרמר הבין את ההקשרים הנכונים (הוא התכוון לטוב,( אבל מי שמדבר עם עיתונאים על סיפונו של מטוס ראש הממשלה אמור לדעת איך להגיד ומה להגיד. תחת דרמר מתפקד יועץ התקשורת יוסי לוי. עיתונאי ותיק ומנוסה, שעשה לנתניהו שירות מסור וטוב בקמפיין הבחירות. עכשיו מצפים ממנו שיעצור את הבליץ התקשורתי. מצפים, אבל לא מכניסים אותו לאף פגישה.
הא"ב של יועץ תקשורת טוב זה להיות מעודכן, מרושת ומצויד בכל החומר. זה היה התנאי של עליזה גורן, בזמנה, כשיצחק רבין שידל אותה לבוא לעבוד איתו. כדי שיועץ תקשורת יוכל לייצר ספינים, לתדרך, להסיט עיתונאים מסיפורים ולשרת את האינטרסים של המעסיק שלו, הוא צריך להיות בתוך החדר. לא מחוצה לו. אפילו את הכלל האלמנטרי הזה שכח נתניהו.
מה בכל זאת יש שם, בלשכה? יש מזכיר ממשלה ראוי, צבי האוזר, ויש מנכ"ל חדש, אייל גבאי, שעושה רושם של איש מקצוע ענייני שמנסה לעשות סדר בבלגן. הבעיה היא, שזה כמו לייבש את הים בכפית. סביב נתניהו זמזמו, וממשיכים לזמזם, המון גורמים, שקשה לראות ביניהם את ביבי עצמו.
האיש הכי קרוב, למשל, הוא זאב רובינשטיין, ישראלי החי בניו יורק, חבר נפש של נתניהו שמוציא ומביא אף הוא, ממרחקים. ויש את עו"ד יצחק מולכו, איש אמין, שמרבה ללחוש על אוזנו של ביבי, ואף אחד אחר לא שומע, וזה מרגיז את כולם. ויש רבים אחרים, שבאים ונכנסים ויוצאים, אין סדר, אין מי שידמים את הרעש באקווריום.
נתניהו עצמו, שעובד מבוקר עד לילה ומשקיע את מיטב כישרונותיו (הלא מעטים) בניסיונות לטפל בבעיות המדינה, לא יודע מה לא בסדר. כמו שלא ידע בפעם הקודמת. מה עשה בעשר השנים האחרונות, איך התכונן לתפקיד, מדוע לא למד מהשגיאות? לאלוהים הפתרונים. הוא לא יודע לנהל, נתניהו. ברור. אז שיביא מנהל.
מה יהיה עכשיו? קשה לדעת, אבל כיף לא יהיה כאן. מה שמוזר במשבר עם האמריקאים הוא, שהעמדה של וושינגטון טוטאלית. ברק בא עם הצעות פשרה, והם לא רצו לשמוע. זה הכל, או כלום. הם מעמידים את ישראל במצב של "כן", או "לא". יכול להיות שאפשר היה להימנע מהמצב הזה, מה שבטוח שעכשיו כבר מאוחר מדי. מצד שני, מתחילה תסיסה.
גם בוושינגטון לא הכל ורוד. מצד שני, הסבלנות של ידידי ישראל כלפינו כבר לא מה שהייתה פעם. ניקח לדוגמה את הסנטור קארל לוין, יהודי חם ואוהב ישראל. דמוקרטי, ממישיגן, קשוב עכשיו לקריסתה של דטרויט וגריסתו של ענף תעשיית הרכב האמריקאי לאבק.
לוין, המכהן כיו"ר הוועדה לשירותים מזוינים בסנאט, מטפל בסכנה הנשקפת למאות אלפי מקומות עבודה אצלו בבית, יותר מהסכנה הנשקפת לממשלת נתניהו. כמוהו, רוב השאר. ועדיין, מתחילים להישמע אותות מצוקה וסימני ביקורת על הקשיחות שבה נוהג אובמה בנתניהו. עד איפה ימתחו האמריקאים את החבל? שאלה מצוינת.
בינתיים, עושה רושם שהם מתקינים בו עניבת לולאה ומכינים גרדום. ההערכה היא, שיימצא מוצא. נתניהו יצטרך להתקפל, גם האמריקאים. כי לקבל ממנו, עכשיו, את הדרישה הטוטאלית שהם דורשים, זה כמעט בלתי אפשרי. זה כמו לבקש ממנו להתאבד. ואם הממשלה תיפול? האמריקאים יודעים שבמקרה כזה ישראל נכנסת לחצי שנה עד שנה של שיתוק מוחלט.
ולך תדע איזו ממשלה תקום במקום הנופלת. כך שהכל, עדיין, פתוח. עד יולי אמורים הצדדים להבין אחד את השני.
התשובות של נתניהו אמורות להגיע לוושינגטון. אביגדור ליברמן וברק דוחקים בו לאשרר מחדש, בהצהרה כזו או אחרת, את מפת הדרכים. לכלוא את האמריקאים, הפלסטינים ואת עצמו בתוכה, ולקוות לטוב. נתניהו מהסס. ההיסוסים האלה לא עושים לו טוב, כי האמריקאים לא מהססים.
עוד כמה דברים שקרו השבוע: דן מרידור סירב לקחת על עצמו את תיק גלעד שליט. בצדק ובחוכמה. נתניהו קיווה שמרידור ייקח, כדי שיחד עם התיק יוריד ממנו גם את האשמה. מרידור הבין שמדובר במלכודת דבש, רק בלי הדבש. חוץ מזה, איך, לדעתו של נתניהו, אמור היה מרידור לבצע את כל השליחויות העלומות והסודיות שמתווך מהסוג הזה אמור לבצע? מחופש? רעיון עיוועים מלכתחילה.
בחזית אחרת, גילה "הארץ" שנתניהו, או מישהו בליכוד, מנסה לארגן רוב לימין בוועדה לבחירת שופטים. במקום רוני בר-און כנציג האופוזיציה, מתכוונים להעביר את ח"כ אורי אריאל. הרי גם הוא באופוזיציה. יחד עם גלעד ארדן, שר המשפטים יעקב נאמן ונציג האופוזיציה דוד רותם (ישראל ביתנו)
הרי לכם ימין בלב מערכת המשפט.
ואני שואל את עצמי, מה קרה ב-12 השנים האחרונות שרוני בר-און הפך ממוקצה מחמת מיאוס, לתקווה הלבנה של השמאל. הרי רק לפני 12 שנה חשפה איילה חסון, בסקופ המהדהד ההוא, את הקנוניה להפוך את בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. הארץ רעשה כאילו הוכנס צלם להיכל.
המינוי נגנז כעבור יממה. והנה, חלף עשור. מה קרה מאז? בר-און הלך שמאלה, עזב את הליכוד, עבר לקדימה, ובמילים אחרות, הומר. השרץ הוכשר. מעכשיו, הוא משלנו. ואורי אריאל? הוא הבר-און החדש.
ועוד משהו: אל"מ הארי אלקסלסי, לשעבר מזכיר צבאי אג"מי לשר הבטחון, נשלח לשבעה ימי מחבוש בפועל, בגין הדלפה לעיתון. אלקסלסי נאשם שהוציא ל"מעריב" תמליל שיחה בין הרמטכ"ל דן חלוץ לשר הביטחון עמיר פרץ ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה.
מהשיחה עולה שחלוץ מתלונן בפני פרץ על הדלפות מצד קציני צה"ל, ונוקב בשמו של המזכיר הצבאי של פרץ, תא"ל איתן דנגוט, כגדול המדליפים. אלקסלסי הודה מיוזמתו בהדלפה, כדי להקל על המערכת.
למרות זאת, ולמרות היותו אזרח, שפט אותו סגן הרמטכ"ל, אלוף דן הראל, למאסר בפועל. הראל, עושה דברו של אשכנזי, הוא גם האיש שניצח על גירושו מצה"ל של תא"ל שמואל זכאי, מפקד אוגדת עזה. אחר כך, במלחמת לבנון השנייה, התברר שיש לנו אוגדונרים מצוינים אחרים, ולא ממש היה צריך את זכאי.
אבל נחזור לאלקסלסי. הסיפור שהדליף, לכאורה, התפרסם בחתימתי. לכן, מצופה ממני להגן עליו. או, במילים אחרות, אני לא אובייקטיבי. יכול להיות. מעולם לא אישרתי או אמרתי למישהו שאלקסלסי הוא אכן המקור, ולעולם לא אתייחס לזה.
מצד שני, כשקצין בכיר כל כך נחשף על ידי הרמטכ"ל כגדול המדליפים בזמן מלחמה ולא נענש, כשקצינים רבים אחרים מובאים לדין בפני הרמטכ"ל על הדלפות מבצעיות בזמן מלחמה ולא נענשים, או יוצאים בהערות פיקודיות בלבד, קשה לקבל עונש מאסר בפועל לאזרח, על שהוציא שיחה חצי רכילותית לפרסום בעיתון. מידתיות - אין כאן. חיסול חשבונות, דווקא יש. ועוד כמה אינטרסים חבויים.
נא להמתין לטעינת התגובות
