אישה שהרגה את בן זוגה תרצה 16 שנות מאסר
אנסטסיה מיקל שדקרה את בן זוגה בסכין בעת בילוי משותף בכנרת נשלחה למאסר ממושך. ביהמ"ש לא נתן משקל רב לפוסט-טראומה ממנה סבלה
השופטים מרים נאור ואליקים רובינשטיין קבעו, בדעת הרוב, כי העונש הראוי לדוקרת, לנוכח נסיבות המקרה החמור וקדושת חיי אדם, מחד גיסא, ובשל האלימות שסבלה כל חייה מגברים אחרים, אך לא מהמנוח, מאידך גיסא , הוא 16 שנות מאסר.
השופטים הגדירו את המקרה הריגה הקרובה לרצח, והם לא נתנו משקל רב לתסמונת הפוסט-טראומתית של אשה מוכה, ממנה סבלה מיקל.
לעומתם, השופטת עדנה ארבל סברה, בדעת מיעוט, כי יש לתת לכך יותר משקל ולכן הציעה להסתפק בעונש של 14 שנות מאסר בלבד.
מיקל, בת 23, הורשעה תחילה ברצח, ובית המשפט המחוזי בנצרת דן אותה למאסר עולם. אולם, בית המשפט העליון קיבל לפני מספר חודשים את ערעורה, באמצעות סגן הסניגור הציבורי הארצי, עו"ד ד"ר יואב ספיר, והמיר את ההרשעה, מחמת הספק, להריגה בלבד. היום הוא גזר את דינה.
מיקל וחברה, נאסים עפיפי, יצאו לסוף שבוע בכנרת, עם זוג חברים נוסף. בשלב מסוים התפתחה תקרית מילולית חריפה בינה לבין עפיפי, ששתה לשכרה. התקרית הפכה אלימה, כאשר עפיפי חנק אותה וחבט בה.
היא רצה לאוהל שלהם, נטלה משם סכין ארוכה לחיתוך בשר, אותה החביאה במקום לאחר שבאותו ערב כבר דקרה אותו קודם, באופן קל, בכתפו, והפעם
היא הואשמה ברצח בבית המשפט המחוזי בנצרת וטענה, כי לא התכוונה לרצוח את בן זוגה אלא פעלה, מתוך הגנה עצמית, כדי להימלט ממכותיו. בית המשפט דחה את גרסתה והרשיעה ברצח. הוא קבע, ראשית, כי לא היה במקרה זה קנטור מצד המנוח שהביא לאובדן עשתונות של הנאשמת, ושנית, הוא פסק כי היא דקרה אותו בדם קר ולאחר הכנה מצדה.
בית המשפט העליון קיבל בפברואר השנה את ערעורה של מיקל, זיכה אותה, מחמת הספק, מעבירת הרצח והמיר אותה בהריגה. השופטים התחשבו בכך שהיא נעצה את הסכין פעם אחת בלבד, דבר המעלה ספק אם התכוונה להמית.
במסגרת הטיעונים לעונש תיאר הסנגור, עו"ד ספיר, את חייה הקשים של מיקל, טען כי היא סובלת מתסמונת פוסט-טראומתית לאלימות גברים כלפיה, וביקש להקל עמה. הוא טען כי היא עוברת שיקום בכלא וצירף עדות של אסירה לשעבר שסיפרה כיצד מיקל סייעה לה להיגמל מסמים.
שירות המבחן ציין, כי היא הגיעה עם אביה מרוסיה לישראל, בגיל 14, בניגוד לרצונה. אמה נפטרה בעת היותה בת 11. כאן היא תפקדה באופן לקוי בבית הספר, דבר שגרם לאלימות מצד האב. למרות ניסיונות גורמי הטיפול היא לא הצליחה להשתלב במערכת החינוך וכבר בגיל 15 נישאה לבן זוג והרתה אך סבלה מאלימות והתגרשה.
בשל תפקודה ההורי הבעייתי נלקח ממנה בנה, כיום בן 7, למשפחה אומנת. קשרים שקיימה עם גברים אופיינו באלימות כלפיה ונסתיימו בשני מקרים בהרשעה פלילית של בני הזוג. דווקא את הקשר הזוגי שהיה לה עם עפיפי המנוח תיארה מיקל כחיובי וכמיטיב, לעומת הקשרים הקודמים. שירות המבחן העריך כי במצב שנוצר, סמוך להריגת עפיפי, שוחזרו אצלה חוויות טראומטיות מוקדמות והשפיעו על תגובותיה.
פסיכולוג מטעם ההגנה, פרופ' אליעזר זומר, ציין בחוות דעת, כי האלימות שמיקל גילתה כלפי עפיפי התאימה לדפוס המתואר בספרות המחקר של שימוש באלימות על ידי נשים בהקשר של היותן קורבנות אלימות בעצמן, ובשל תוקפנות בני זוג כלפיהן. לכן, לדעתו, בעת שעפיפי השתכר וגילה אלימות כלפיה, היא פעלה מתוך אימה, איבוד עשתונות ורצון להתנגד לדיכוי הגברי בחייה ולהפסיק לשמש קורבן לאלימות מצד גברים.
לעומת זאת ביקשה נציגת הפרקליטות, עו"ד רחל מטר, להטיל על מיקל את העונש המירבי על עבירת הריגה - 20 שנות מאסר. היא טענה כי ההגנה מגזימה בתיאור הסבל שעבר על מיקל, וכי בכל מקרה אין לקבל שמי שחווה תקיפה בצעירותו ילך ויהרוג בבגרותו.
השופט רובינשטיין ציין כי זה אינו המקרה המובהק של אישה אשר גילתה תגובה פוסט-טראומתית לאלימות והתעללות ארוכה, ושיש להקל עמה בשל כך. שכן, אף שמיקל עברה סבל רב מילדותה, הרי גם היא עצמה מודה שעפיפי המנוח לא התעלל בה באופן מתמשך. במקרה זה מדובר אפוא בפרשה של ערב אחד ולא במסכת התעללות.
לכן, לדעתו, יש לתת "משקל מסוים" לנסיבותיה האישיות אך לא להקל עמה באופן משמעותי. כאן, אמר, מדובר ב"הריגה הקרובה לרצח" ויש לתת משקל יתר לאינטרס הציבורי ולערך העליון של קדושת חיי אדם. "אילולא רקעה הקשה של מיקל היינו קרובים לרף המירבי שבדין – 20 שנות מאסר", הוא הבהיר. "אך לנוכח נסיבותיה האישיות החלטנו להקל עמה במידה מסוימת".
השופטת נאור הסכימה עמו וקבעה, כי "הקלה מופרזת בעונש עלולה להעביר מסר לפיו התייחסות בתי המשפט לנטילת חיי אדם, בידי אשה או גבר, שסבלו בעצמם אלימות, תהיה התייחסות סלחנית. יש לתת משקל מסוים למה שעבר על מיקל...ואולם לא פחות חשוב מכך הוא להטמיע בציבור את הערך של קדושת חיי אדם ולחנך לריסון דחפים אלימים".
נא להמתין לטעינת התגובות
