התשובה לאלימות: להתנשק בפומבי
האלימות ההומופובית גברה לאחרונה במדינה. על הקהילה להתייצב בלי בושה בציבור בכל יום בשנה, ולא רק במצעדי הגאווה
המקרה האחרון אירע ברחוב יעבץ שבמרכז תל אביב. שני גברים, שכל פשעם היה שהתנשקו בלילה בפינת הרחוב, מצאו עצמם במנוסה מפני חבורת גברים, חמושים במוטות ברזל, שצועקים לעברם: "הומואים, נהרוג אתכם!".
שני המקרים האחרים אירעו במצעד הגאווה באילת. קבוצה של נערים תקפה גבר בן 28, המדריך נערים שנמצאים בסיכון על רקע נטייתם המינית. הגבר פונה לבית החולים יוספטל במצב קל, כשהוא סובל משבר באפו.
שאר הצועדים מצאו עצמם תחת מטר של אבנים וביצים, ולא בפעם הראשונה. גם בשנה שעברה זרקו ילדים אילתים ביצים ואבנים על הצועדים, בעידודם הנלהב של ההורים.
בהמשך, הצועדים במסלול המצעד גילו כי על החלון של מכולת מקומית תלוי שלט, ובו כתוב: "אין כניסה להומואים". לא יכולתי שלא לעשות במוחי את הקישור לשלט האנטישמי המפורסם מתקופת הנאצים: "אין כניסה לכלבים וליהודים". מה לעשות? גזענות היא גזענות.
לא מדובר במקרים היחידים של אלימות על רקע הומופובי שאירעו בשנה החולפת. להט"בים הותקפו כמה וכמה פעמים בתל אביב ובחיפה. על מקרי האלימות בתל אביב לא שמעתי באמצעי התקשורת המרכזיים. המקום היחיד שבו נתקלתי בסיפורי האלימות הנ"ל, הגם שהיו ידועים לי קודם לכן באופן אישי, הוא אתר האינטרנט GoGay, אתר חדשות העוסק בנושאים להט"ביים.
דווקא על המקרה של אותו שלט מכוער קראתי באתר המתחרה Ynet (ועל כך אני מסיר בפניהם את הכובע), אולם הוא נמנע מפרסום שמו של בית העסק שתלה את השלט המכוער. מדוע לציבור הצרכנים לא מגיע לדעת איפה בדיוק באילת בוחרים לסטור בפרצופה של עשירית מהאוכלוסייה?
ובכן, המקום נקרא "שביל
ואיפה התקשורת בשאר המקרים? כנראה שהומואים הם אייטם רק כשהם מוכנים להיות הקרקס התורן – עוטים נוצות, רוקדים על משאיות ומקרקרים בשורוק כמו דנה אינטרנשיונל. לא כשצריך להגן עליהם מפני אלימות. התקשורת מקיימת דיון הרבה יותר מעמיק כאשר מדובר באלימות נגד קשישים או באלימות הנובעת מגזענות על רקע עדתי.
בעבר כבר התרעתי כי רצח על רקע הומופובי בישראל הוא רק עניין של זמן. טענתי כי במדינה שבה זכויות הלהט"ב (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) מתקדמים כל כך, מחד, אך אין כמעט חינוך נגד הומופוביה, מאידך, הרצח הוא רק עניין של זמן.
אחד מעמיתיי לעבודה אמר לי שהגזמתי. שמתוך רצון לייצר סנסציה ולמשוך את תשומת לבם של הקוראים, השתמשתי בכותרת בומבסטית, שאין לה אחיזה במציאות. אך במציאות, מאז אותו מאמר נחשפתי לשמונה מקרים שונים של אלימות על רקע הומופובי, רובם דווקא בתל אביב. נחשפתי למורים שמסרבים לעסוק בחינוך נגד הומופוביה. רצח עוד לא היה, למרבה המזל. אבל הכתובת עודנה על הקיר, וכעת היא צבועה בדם.
ואיפה הקהילה? איפה כל אותם הלהט"בים המתרפסים, שמנסים להתחבב על הסטרייטים ומטפחים את הבושה ואת ההיחבאות אל הכלים? בכל המאבקים הגדולים נגד הומופוביה, הנשק היחידי של הקהילה שלנו היה נראות ציבורית. לא פעם בשנה, במצעדי הגאווה. כל השנה.
רק אם ההומופובים יתרגלו לראות זוגות של גברים מתנשקים ונשים מתנשקות, כחלק מהנוף הציבורי, הם יבינו שהמפלצת הלהט"בית לא כל כך מפחידה. התשובה היחידה לאלימות ולהומופוביה היא לחזור לאותו המקום, ולהתנשק בפומבי.
אין ספק שרבים פוחדים מאלימות. אבל אלה בקהילה שמסוגלים להתגבר על הפחד, ולדעת שיש משהו חשוב יותר – המאבק בהומופוביה, צריכים להפסיק לפחד. הם צריכים ללכת יד ביד ולהתנשק, לא רק בתל אביב, אלא גם ליד הבית ברמלה, בשדרות, באשדוד, בראשון לציון, בבת ים, בנתיבות ובכל מקום אחר. ולהבהיר לכולם: אנחנו לסביות, אנחנו הומואים, אנחנו ביסקסואלים, אנחנו טרנסג'נדרים. אנחנו גאים, ואנחנו כאן כדי להישאר.
וכאשר יענו אותנו – כן נרבה וכן נפרוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
