איש התרד: כך הצליחה הטלוויזיה לעודד אכילת ירקות
כבר שבועיים הילדים לא מפסיקים לחקות את שריקת המקטרת של פופאי המלח, לנפח שרירים ולבקש תרד. לא עוצר בירוק, חלק ב'
פופאי. סוגה עלית צילום: ארכיון
בין האנשים המגדירים עצמם ירוקים, יש כאלה שרואים בטלוויזיה מכשיר משוקץ. המהדרין כבר מזמן השליכו אותה מהבית. אני לא שותף לגישה הזו: לטעמי, טלוויזיה, כמעט כמו כל דבר בחיים, היא כלי, והשאלה היא איך משתמשים בו. במה צופים, וכמה. האם היא שולטת בך, או להפך. בדיוק כמו האינטרנט, כמו כסף, כמו אוכל-במינון הנכון ובאיכות הראויה טלוויזיה היא נכס. במינון מופרז ובאיכות ירודה היא אסון.
מיום לידתו של בני הבכור נקבע נוהל בבית, לפיו לקטנים מוקצבת שעת צפייה יומית. והכוונה לשעה, לא לשש שעות, שמתחילות ברגע שבו הם דוהרים פנימה מבית הספר או הגן, כמקובל בכמה בתים שאני מכיר. במהלך השעה הזאת (טוב, לפעמים היא מתרחבת לשעה וחצי) הם נחשפים ללא מעט שטויות, אבל גם לחומרים איכותיים. ערוצי הקטנים של היום מתהדרים בקמפיינים שמתמחים בשטיפת מוח במובן החיובי של המילה, בתקווה שיש דבר כזה. ב"הופ! ", למשל , רצה עכשיו סדרה שמעודדת חיסכון במים, שמשלימה את המאמצים של הגננות והמורות (והמורים גם).
תרד. שם קוד לירק ירוק שמכיל ברזל ארכיון
לאחרונה גילינו שגם לפיסות מסוימות מהקלאסיקה של טלוויזיית הילדים היה ערך הסברתי. בביקור אצל חבר נחשף אחד מילדיי לסרט עתיק של פופאי. הוא מיד ביקש שנשיג לו גם. הדוד שמתמחה בתחום התגייס, ועד מהרה הצטבר אוסף של עשרות סרטים נושנים בכיכובם של פופאי, בלוטו ואוליב אויל.
אז איפה החלק החינוכי, אתם שואלים? כבר שבועיים הילדים לא מפסיקים לחקות
את שריקת המקטרת של פופאי המלח, לנפח שרירים ולבקש תרד. כשהסברנו להם שתרד הוא בעצם שם קוד לכל ירק ירוק שמכיל ברזל, הם התרצו במהירות מפתיעה והפכו לזללנים חסרי רסן של מלפפונים, חסות ושאר עלים ירוקים. בינתיים, למרבה ההקלה, הם לא באו בדרישות ללכת בדרכו של ווימפי, או איך שקראו לטיפוס השמנמן שלא מפסיק לבלוע המבורגרים שמנוניים.
- לא עוצר בירוק, חלק א': גשם בוא
- לא עוצר בירוק, חלק ג': חבל על הספאם
נא להמתין לטעינת התגובות
