אנשי נתניהו מצפים לנס בגישת ארה"ב
נתניהו היה מתאים יותר לבוש. אובמה היה מתענג על אולמרט. עכשיו שני הקטבים צריכים לעבוד יחד ובינתיים האסונות באים בצרורות
ביבי, בינתיים, עשה "הערכה מחדש", של המדיניות הישראלית בכלל ושל תהליך השלום בפרט. אנשיו הבטיחו שיגיע לוושינגטון מוכן, עם תוכנית שלום ישראלית חדשה ורעיונות אמיצים. מה יצא מכל זה? לא הרבה.
איפה התוכנית הישראלית האמיצה החדשה, זו שאמורה הייתה להתגבש בעקבות סדרה מרשימה של דיונים אסטרטגיים, כולל סקירות עומק של כל ראשי זרועות הביטחון? הם ישבו פעמים רבות. ברצינות, בכובד ראש. נתניהו, ברק, ליברמן, יעלון, מרידור ובגין. כל אחד ישב מולם, בתורו, עם סקירת עומק.
רמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש שב"כ, ראש מוסד, ובעקבותיהם גם דרגי עבודה ומודיעין נוספים. אז איפה התוצאה? מה עם התוכנית? אכן, שאלה טובה. מה שנקבל במקום זה בקרוב - תוכנית שלום אמריקאית חדשה, חזון אובמה מעודכן, שיהיה מבוסס על תוכנית השלום הערבית (מינוס זכות שיבה) - לא שונה בהרבה מהסכם ז'נבה של יוסי ביילין ויאומץ על ידי רוב מדינות ערב המתונות. פצצת הזמן הזו תתקתק על שולחנו של נתניהו.
אם אובמה ידרוש "כן" או "לא" כתשובה, כמו ג'יימס בייקר בזמנו (שדרש מיצחק שמיר לבוא למדריד), ימצא בנימין נתניהו את עצמו במבוי סתום. "כן", פירושו נפילת הממשלה. "לא", פירושו שינוי דרמטי במעמדה של ישראל בארצות הברית. לא עוד בן יחיד. אפילו לא בן מועדף. בן סורר ומורד, שפונק שנות דור על ידי הוריו הקודמים והפך לטיפוס בלתי נסבל שצריך עכשיו לחנך מחדש.
ישראל, שהייתה "המוציא והמביא" בוושינגטון מאז שאנו זוכרים את עצמנו, תאבד את המעמד הזה במהירות. היחסים המיוחדים יתקררו. הברית לא תהיה בלעדית. השאלה שיצטרך בנימין נתניהו לשאול את עצמו תהיה מה חשוב לביטחון ישראל יותר: ההתנחלויות, או היחסים עם ארצות הברית.
נתניהו יודע את התשובה. השאלה היא אם יש לו עוצמה פנימית להתמודד איתה. התוכנית הישראלית החדשה,
מה שנותר ממנה זה "נקודות לדיון". היא כתובה אנגלית, ארבעה עמודים בסך הכל (שלושה, פלוס פסקה נוספת ברביעי). הכותרת: "מדיניותה של הממשלה הישראלית החדשה בתחום המדיני והביטחון הלאומי. נקודות לדיון". הפרק הפותח עוסק, כמובן, באיראן (שלוש פסקאות: "האיום האיראני על תהליך השלום", "כל האופציות על השולחן", ו"לוח זמנים").
הפרק הבא דן ב"תהליך השלום". פסקה ראשונה, "הגישה הריאליסטית: פשוט להעביר יותר שטח לפלסטינים זה לא פתרון. כולנו ראינו מה קרה כשישראל נסוגה מעזה, נוצרה שם מיני מדינת טרור נתמכת איראן, על גבולנו הדרומי. מי שרוצה שלום ופיוס לא ירצה לשכפל את הכישלון הזה גם בגדה המערבית.
"אנו זקוקים לגישה ריאלית, שלא מתעלמת מכישלונות העבר. עלינו למצוא רעיונות חדשים ויצירתיים שיניחו את היסוד, צעד אחר צעד, לשלום יציב ובר קיימא". ההמשך, באותו סגנון. פסקה על "תהליך תלת ערוצי: "פוליטי, ביטחוני וכלכלי", פסקה על "הכרה בישראל כמדינה יהודית" ופסקה על "הסדר קבע".
מה כתוב בה? "אנו שואפים להסדר קבע שבמסגרתו יהיו לפלסטינים כל הסמכויות כדי לשלוט ולנהל את חייהם, למעט מספר מועט של סמכויות שעלולות לסכן את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים הרגישים ביותר של ישראל".
העמוד השלישי של התוכנית דן ב"התנחלויות", "ירושלים", "אנאפוליס" ו"יוזמת השלום הערבית". כאן זה מתחיל להיות מעניין. "ממשלת ישראל תכבד את כל ההתחייבויות הקודמות לא לבנות התנחלויות חדשות ולפרק את המאחזים הלא חוקיים", נכתב שם.
"שאלת ההתנחלויות תדון בהסדר הקבע, בינתיים בנייה בתוך התנחלויות קיימות לא אמורה לשנות את מה שיוסכם בעתיד לגבי עתידן, בהסכם השלום. הרעיון שההתנחלויות הן המכשול הגדול לשלום, הוא אבסורד. רק לפני ארבע שנים ישראל פירקה 21 התנחלויות.
"אלפי אנשים נעקרו מביתם בתקווה שזה יקדם, איכשהו, את השלום. מה שקרה הוא בדיוק להפך: יותר קיצונים, יותר טרור, אלפי טילים ורקטות שוגרו על אזרחים בישראל". על אנאפוליס, פסקה מעניינת: "אנאפוליס הייתה מאמץ להגיע להסכם שלום בסוף .2008 זה לא קרה, למרות מאמציה הגדולים של ממשלת ישראל הקודמת, בעיקר מפני שהפלסטינים סירבו להפגין גמישות ברוב הנושאים.
"כתהליך, היו באנאפוליס כמה אלמנטים חיוביים, אבל לרוע המזל תהליך אנאפוליס לא היה ממוקד דיו בשינוי המציאות בשטח או ביצירת התנאים הנכונים שבמסגרתם יכול תהליך השלום להצליח. גישה כזו אנו נחושים לאמץ".
נועלת את המסמך המוזר הזה פסקה נפרדת המוקדשת ליוזמת השלום הערבית: "בעבר, העולם הערבי אמר לא לשלום, לא להכרה בישראל ולא למשא ומתן. מהבחינה הזו, היוזמה הערבית היא צעד בכיוון הנכון.
"אבל יש לישראל כמה בעיות רציניות עם כמה מהרעיונות של היוזמה, בקשר לאינטרסים הלאומיים והביטחוניים הרגישים ביותר שלה. כך שבעוד אנו מברכים על הקריאה לשלום ופיוס בין ישראל לעולם הערבי, אנו סבורים שפרטי ההסכם צריכים להיות נדונים בין הצדדים עצמם. אנו סבורים שהסיכויים לשיתוף פעולה אמיתי בין ישראל לעולם הערבי גדולים יותר מאי פעם.
"בפעם הראשונה מזה מאה, ישראל והעולם הערבי חולקים סכנה ואיום משותפים. הסכנה הזו היא איראן. ואם אנו יכולים לעבוד יחד כדי לקדם את האיום המשותף הזה, אנו מסוגלים בהחלט גם לעבוד יחד ולמצוא דרך לקדם את השלום".
המסמך נפתח, איפוא, עם איראן ונסגר איתה. איראן היא חזות הכל. זה עולמו של בנימין נתניהו 2009. זה הדבר היחיד שמעניין אותו. השאלה היא מה הוא מוכן להקריב, עד כמה הוא מסוגל להתגמש, כדי לטפל באיום הזה ולמנוע "שואה שנייה".
אם גם אצלו ירד האסימון; אם הבין שבעידן טילי הגרעין האיראניים מלחמת העולם הפנימית באיסלאם והסכנה שהטרור יגיע לנשק לא קונבנציונלי, הוויכוח העתיק על כמה גבעות ביהודה ושומרון בינינו לבינם מאבד את משמעותו.
האם הוא השתכנע שישראל יכולה לקנות לעצמה מקום היסטורי במחנה הערבי המתון, אם תבחר ב"פתרון 23 המדינות" על פי המלך עבדאללה? המשך הוויכוח על כל מאחז וההיאחזות בכל גבעה יותיר אותנו עם עוד קצת שטח, אבל עם הרבה פחות ביטחון.
שמעון פרס, למשל, משוכנע שנתניהו שם. שכל מה שאנחנו רואים עכשיו, זו פסאדה. ביבי יעשה את זה, אומר פרס לאובמה, וגם לעצמו. אבל ביבי, בינתיים, מה הוא אומר? הוא אפילו לא אומר בקול רם "פתרון שתי מדינות". פרס יצטרך, בקרוב, לשאול את עצמו מי כאן מרמה את מי. גם אובמה ישאל את זה.
בתוך החדר, הייתה לנתניהו ואובמה שיחה טובה. גם האמריקאים מודים בזה. מצד שני, בנימין נתניהו וברק אובמה הם שני הפכים מוחלטים. נתניהו חשדן, משחק פוקר, מרמה, קורץ, מתעתע ומשדר פסאדות סותרות. אובמה גלוי, ישיר, נועז, החדיר לפוליטיקה האמריקאית רוח חדשה לגמרי. הוא פתוח, הוא לא מהסס להניח את כל הקלפים שלו על השולחן, גלויים לגמרי. מול זה, קשה לנתניהו לבלף.
לא נעים לו לשמור את הקלפים חסויים. הטרגדיה שלנו היא שאובמה קיבל דווקא את נתניהו, ולהפך. תחשבו איך היה מתאים שדווקא ג'ורג' בוש יקבל את נתניהו. איזה יופי הם היו מסתדרים. במקום זה, קיבל בוש את שרון ואת אולמרט. איך אובמה היה מתענג על אולמרט. או, במילים אחרות: כשאמריקה פנתה שמאלה (אחרי שמונה שנות ימין שמרן), ישראל פנתה ימינה. עכשיו, צריכים שני הקטבים המנוגדים האלה לעבוד יחד.
מצד שני, עקרון המגנט פועל הפוך. הפכים נמשכים אחד לשני. יכול להיות שזה יקרה? יכול להיות. בתוך החדר מצא אובמה ביבי אחר לגמרי. אין ספק שנתניהו אמר לו שברור שבסוף יהיו שתי מדינות. פירט את קשייו הפוליטיים. הסביר שהזמן יעשה את שלו וחשוב לו, קודם כל, לעגן את המגבלות ואת הצרכים הביטחוניים.
אחר כך, מול העיתונאים, משהו מכל זה פרץ החוצה. אובמה שיבח את "הכישורים הפוליטיים" של נתניהו ואמר שהוא סומך עליו בעניין הזה ויודע שלא יחמיץ את גודל השעה. דיבר על כך ש"בימים, שבועות וחודשים הקרובים" נצטרך לקדם את התהליך. במילים אחרות: לא עוד סחבת. ימים, שבועות וחודשים. לא שנים.
נתניהו, מצדו, דיבר על "ישראלים ופלסטינים חיים זה לצד זה בשלום ובביטחון". כשנשאל על הטרמינולוגיה של "שתי מדינות", ענה שהדברים יקרו בשטח והטרמינולוגיה כבר תדאג לעצמה במעלה הדרך.
מה יהיה עכשיו? כפי שהדברים נראים, לא יהיה טוב. האמריקאים מצפים להכרזה על הקפאת ההתנחלויות. ג'ורג' מיטשל יישב עם הצוות הישראלי בוושינגטון מיד אחרי הפגישה עם הנשיא. שידר דחיפות. יגיע לכאן בקרוב. נתניהו סבור שיוכל לדחות את הקץ בפינוי מאחז או שניים. הוא טועה.
בסוף, תגיע גם תוכניתו החדשה של אובמה. האסונות באים בצרורות. מול כל זה, צריך נתניהו לתחזק קואליציה עם הבית היהודי, מפלגה עם דני דנון וציפי חוטובלי, וציבור קצר רוח. בדיונים סגורים, אינטימיים, מעלים אנשיו תקוות גנוזות. בתוך שלושה חודשים, מעריך אחד הקרובים לראש הממשלה, הגרעין הפקיסטני יפול לידי הטליבאן.
זה ישנה את כל התמונה. אמריקה לא תוכל לקבל את זה. זה יקרין גם על תפיסת הגרעין האיראני. העולם יטולטל וישכחו מהשטויות שלנו עם מדינה פלסטינית וכל זה. משהו בסגנון הפיגוע במגדלים התאומים בספטמבר 2001.
במילים אחרות: אנשי נתניהו מצפים לנס. למשהו לא צפוי, מדהים, שישנה את סדר היום העולמי וגם את סדר העדיפויות האמריקאי. משהו שיחדד את תפיסת "הרעים" ו"הטובים" בדיוק כמו שהפיגוע ההוא הפך את ג'ורג' בוש מנשיא רפובליקני חשדן לקאובוי שבא לתקן את העולם.
ואם זה לא יקרה? אז לא. בנימין נתניהו יקום וייפול, בתנועה. אם ייתלה בשיקולים קואליציוניים, רם עמנואל יגיד לו שיפסיק לבלבל את המוח, ייגש לציפי ליבני, יגיד לה את האמת ויקים את הממשלה שהיה צריך להקים מלכתחילה: ליכוד - קדימה - עבודה - ליברמן. אם ש"ס רוצה, בבקשה. אם בליכוד מורדים, שימרדו. גוש כזה יכול להתגבר על המרידות וללכת עם אובמה, לא מולו.
תוכנית מגירה נוספת של נתניהו היא הנושא הסורי. לשלוף את הקלף הסורי ברגע הנכון, ולנופף בו. גם זה, כנראה, לא יספיק. עכשיו מתברר שמסעו של דניאל אברהם לדמשק, שנחשף כאן בשבוע שעבר, לא היה יתום. מרטין אינדיק, השגריר לשעבר ומקורב לממשל, שהיה כאן באותם ימים, התלווה למטוסו. אברהם טס לפגוש את וליד מועלם אחרי שישב כאן עם עו"ד יצחק מולכו ועוזי ארד, יועצי נתניהו.
הוא הציע לסורים את מה שביבי הציע להם בפעם הקודמת, כהצעת פתיחה. קו המצוקים פלוס חילופי שטחים. הסורים הציעו, בתמורה, הצעה מעניינת יותר: בואו נחזור למשא ומתן, בתיווך טורקי.
את האמריקאים נכניס לתמונה רק כשיבשילו התנאים למשא ומתן ישיר. מה עלה בגורל ההצעות הללו, לא ידוע בינתיים.
אנחנו רחוקים מאוד, בינתיים, מה"כמעט שלום" שפרץ בין ישראל וסוריה אצל אולמרט. הנסיעה ההיא של ראש הממשלה לאנקרה הייתה דרמטית הרבה יותר ממה שפורסם עד כה. על פי מקורות מדיניים אירופיים, אולמרט דיבר במהלכה עם מועלם ישירות, בטלפון. שיחה ארוכה מאוד, בנוכחותו של ראש הממשלה ארדואן.
לקראת המפגש הזה, שני הצדדים היו אמורים להעביר שש נקודות כל אחד, החיוניות להשגת שלום. ישראל העבירה, מצדה, שש נקודות (שלום מלא, פירוז מלא, תחנות התראה, סילוק מפקדות הטרור בדמשק, הפסקת חימוש חיזבאללה, ניתוק מאיראן). הסורים , במקום שש נקודות, העבירו שש נקודות גבול. כל אלה, אמרו, יהיו שלנו. כולל הכינרת, כולל אל-חמה.
שיחת הטלפון בין מועלם לאולמרט הייתה אמורה ליישר את המחלוקות. בעקבותיה, אם תצליח, אמור היה מועלם להגיע מיד לאנקרה, לפגישה עם אולמרט. אלא שהיא לא הצליחה. מועלם התעקש על שש הנקודות שלו ולא התחייב על השש של ישראל. אולמרט חזר הביתה. עכשיו, אולמרט הסטוריה. נתניהו יכול לעשות היסטוריה. בסוף, זה תלוי רק בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
