המלים החסרות בנאום האפיפיור
דווקא בשל הרקע האישי של האפיפיור אפשר היה לצפות להבעת צער, אפתיה וסולידריות עם אובדן שליש מעמנו
הנאום עצמו היה בנוי ביעילות, ברגישות ובהעמקה במקורות היהדות, כאשר האפיפיור ציין את שני האבות ששמם שונה: אברהם ויעקב. אברהם כסמל האמונה ויעקב כסמל הגבורה וההישרדות. בַּנו הוא רואה ממשיכי דרכם של אבות האומה, וזו מחמאה גדולה בעיניי.
היה בנאומו משפט בעל חשיבות היסטורית, במיוחד על רקע התקופה האחרונה בה נתרבו מכחישי השואה. האפיפיור הציב שלושה לאווים בנושא השואה: לא לשכוח, לא להכחיש ולא לגמד את ממדיה. ראיתי בכך תשובה ניצחת לבישוף ריצ'רד ויליאמסון, להיסטוריון דיוויד אירווינג ולנשיא איראן אחמדינג'אד.
מאידך, חסרו לי אי-אלו ביטויים שהיו בנאום קודמו לפני תשע שנים. האפיפיור הקודם דיבר על מיליוני יהודים שנרצחו על ידי הנאצים. האפיפיור הנוכחי החליף את המלה נרצחו במילה נהרגו, והזהות של הרוצחים לא הוזכרה כלל.
רק הטליתות נותרו בהירות
יתרה מזאת, גם אם האפיפיור הקודם לא ביקש סליחה מהעם היהודי ביד ושם אלא בכותל המערבי, הוא טרח להביע ביד ושם את צערו וכאבו על הטרגדיה הנוראה של העם היהודי בדמות השואה. לצערי, לא שמעתי ביטוי דומה בנאום היום.
דווקא בשל הרקע האישי של האפיפיור ובשל העובדה כי את ביקורו הראשון מחוץ לוותיקן הוא ערך בבית הכנסת בעיר קלן בגרמניה, ציפיתי להבעת צער, אמפתיה ואפילו סולידריות עם הפצע שלא הגליד, אובדן שליש עמנו.
אולי ליד הכותל המערבי תושלם המשבצת החסרה, ואפשר יהיה לסכם את
הביקור כבונה גשר בין העולם לעבר העם עתיק היומין - עם ישראל.
ומלה אישית: בעת שנתכבדתי על ידי יד ושם להגיש לאפיפיור את הציור של קורבן השואה פליקס נוסבאום הי"ד, הנקרא "בית הכנסת במחנה", הצבעתי בפניו על העובדה כי התמונה קודרת ביותר. צריף שחור, שמים קודרים ועזובה על הקרקע.
רק דבר אחד בהיר שם: הטליתות של חמשת המתפללים. אמרתי לו: זה האור של האמונה הבוקע מן התמונה הזאת, והאור הזה של הטליתות הוא האור בקצה המנהרה האפלה. האפיפיור הנהן בראשו לאות הסכמה.
הרב ישראל מאיר לאו הוא ניצול מחנה בוכנוולד והרב הראשי לישראל לשעבר
נא להמתין לטעינת התגובות
