הפרטת הקרקעות מסכנת את הציונות
מבלי לקיים על כך דיון ציבורי, המדינה החלה לנטוש את תפקידה כבעלת הקרקעות ולהפוך לבנק שתפקידו בעיקר לשווקן. אם לא נתעשת במהירות, אנו עלולים לאבד את המשאב החשוב ביותר שלנו
מצד אחד, ניתן להבין את הסלידה שרבים חשים כלפי המינהל: מדובר בגוף מסורבל, איטי, נוקשה לעיתים ובעל עצמאות יתרה. מצד שני, ההתמקדות בפגמים הביורוקרטיים והלהט להפריט את המינהל באים על חשבון עיסוק בשאלה המהותית שהמהלך מציב: האם בהפרטת קרקעות המדינה אנו מסכנים את המשך המפעל הציוני?
בימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, עלה רעיון הקמת קרן שתפקידה יהיה רכישת הארץ תוך שמירה על בעלות הכלל על הקרקעות, כדי שישמשו את העם היהודי במקרה הצורך. "בכל מקום פוגשים אנו רבבות יהודים תועים מארץ לארץ תלושים וקרועים ונתונים כמו בחוד כף הקלע", הסביר את הצורך בכך חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי שהיה גם איש ציבור ציוני, "אין לבטוח בגלות: אלכסנדריה וערב, אפריקה ואיטליה, צרפת וספרד, בכל אלה המקומות היו לנו קבוצים גדולים, שמלאו בשעתם תפקידים גדולים בחיינו, אבל כולם בטלו וגם זכר לא נשאר להם. שביב תקוותנו היחידי כעת היא א"י, אבל מה גדול התפקיד ומה קטן הסיוע הניתן לבניינה".
מטרה זו של יצירת קרן לאומית שתחזיק את הקרקע הביאה להקמת קק"ל, קרן קיימת לישראל. העיקרון המרכזי היה "קניין העם לעולם", כלומר לשמר את הקרקע בבעלות משותפת, על בסיס הבנתו של בנימין זאב הרצל כי לא במיליונרים היהודים נעוץ הפתרון לשמירה על הקרקע ולטיפול בבעיית העם היהודי.
עקרון זה קיבל משנה תוקף עם הקמת המדינה ועוד לפני כן, כאשר גופים ואזרחים פרטיים רבים תרמו את הקרקע שנקנתה בידיהם והעבירו אותה לבעלות הכלל. ב-1960 הוחלט להקים גוף שינהל באופן משותף את כלל אדמות המדינה ואדמות קק"ל, ולשם כך חוקק חוק יסוד המגדיר במפורש את העקרון לפיו לא ניתן למכור קרקע: "מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת" (חוק יסוד: מקרקעי ישראל). חוק זה בא להבטיח כי הקרקע הלאומית תישאר לעד בבעלות ציבורית, כדי להמשיך לקיים את עקרון הבית הלאומי ליהודים.
לכאורה, נראה כי הפרטת הקרקע מהווה עוד שלב בתהליך המתרחש לאורך יותר משני עשורים: קברניטי המדינה מובילים מדיניות כלכלית, שבבסיסה העברת הרכוש הציבורי לידיים פרטיות, תוך יצירת שכבת מתעשרים חדשה. אך בפועל, לא מדובר רק בעוד שלב בתהליך: הפרטת המינהל, או למעשה הפרטת הקרקע, מהווה איום אסטרטגי על עצם קיומה של מדינת ישראל.
ראשית, זאת ההפרטה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. מדובר במכירת נכסים בשווי של מאות מיליארדי שקלים, וכל זאת מבלי לקיים שום דיון ציבורי בנושא.
שנית, הקרקע הינה משאב ייחודי ואין להתייחס אליה כסחורה רגילה. מרגע שהקרקע נמצאת בידיים פרטיות מועבר כח עצום לבעלי הקרקע. די להתבונן בעוצמה השמורה עדיין לבתי המלוכה השונים באירופה מתוקף היותם
בתוכנית שאישרה הממשלה, יש מספר מרכיבים: הקמת רשות מקרקעין שתצמצם את תפקידי המינהל; המינהל יצומצם משמעותית בעובדים ועיקר תפקידו יהיה מכירת הקרקע; יועמד פרויקטור במקום נציג ציבור לניהול המערכת, ובכך תוחלש השפעת הציבור על הנעשה; שטחים של קק"ל במרכז הארץ יועברו לרשות החדשה, ובתמורה תקבל קק"ל קרקעות בנגב ובגליל; קרקעות ישווקו בעסקות מכירה ולא חכירה. הלכה למעשה המדינה נוטשת את תפקידה כבעלת הקרקע והופכת למעין בנק קרקעות, שתפקידו בעיקר לשווק אותן.
למהלך זה תהיינה השפעות הרסניות על החברה הישראלית: המדינה תחליש את יכולתה לתכנן וליישם תוכניות ארציות מורכבות, והיא תהיה כפופה לאינטרס הכספי. מבחינה כלכלית-חברתית יגדלו הפערים ותתחזק השכבה הקטנה ששולטת במשק הישראלי. מבחינת שמירה על העקרון הציוני, ההפרטה תחזיר אותנו 100 שנים אחורה.
את הסכנה בהפרטה זו, הסביר היטב דווקא אלי כהן, לשעבר הממונה על השכר באוצר ותאצ'ריסט מושבע. "אם נגמיש את הביורוקרטיה מול הכרישים, לפי הערכה שלי, תוך מספר חודשים כל הקרקעות ייגמרו", הוא סיפר בראיון לרינו צרור, "אנחנו נמצא אותן תוך שנתיים, בשרשור, בבעלות אילי הון ברשות הפלשתינית, אוקיי? מה שעשו בקרן קיימת 200 שנה, אנחנו נגמור בחצי שנה".
הסכנות הללו מזמינות חבירה של כל המתנגדים לתוכנית: החל בארגונים הירוקים שמבחינתם הפרטת הקרקע מחסלת את היכולת לשמור על הסביבה, דרך מתנגדי ההפרטה שמוטרדים מהעברה נוספת של נכסי ציבור מהכלל לידי מיעוט של בעלי הון שיכולים לקנות אותם, וכלה באלו שמבינים שהפרטת הקרקעות מהווה איום אסטרטגי על המפעל הציוני. רק חבירה שכזאת תצליח לעורר דיון ציבורי ולעצור את המהלך.
נא להמתין לטעינת התגובות
