ציונות היא לא מילה גסה
מול רוח נכאה וגל עכור של פסימיות, זה הזמן לחזור לציונות המקורית ולאידיאלים שלה
"בן שישים לזיקנה", קבעו חז"ל, אבל גם מיהרו להסביר שב"זיקנה" כוונתם לחכמה. האם זה תופס גם לגבי מדינות? כנראה לא לגבי כאלה שהן רק בנות ששים פלוס. כי הנה, על חכמתה של "זקנתנו" אפשר בהחלט להתווכח.
לפעמים היא חכמה להפליא. במדע, בטכנולוגיה, בחקלאות, במחקר, בפיתוחים מדעיים וצבאיים, ברפואה ועוד. לפעמים היא כסילה לתפארת. במהלכים מדיניים ובהחמצתם; במעשים פוליטיים להרע, כגון פספוס הקמת קואליציה חיונית, חזקה ויציבה, של המפלגות המרכזיות רק בגלל שיקולים לא ענייניים; בביורוקרטיה הרסנית; במלחמות שמתחילות נכון וסופן פיאסקו של הסתבכויות; במינויים שגויים של שרים למשרדים חשובים, רק כדי לתת את האוצר בידי חבר או מקורב; בניהול משק המים; באי-טיפול בנזקקים, בחולים, בזקנות שבמסדרון ועוד.
היא בת 61, רק 61, וכבר יש התוהים ומפקפקים אם תגיע למאה ועשרים. לא רק תוהים, גם מפיצים רוח רעה וספקנות, מרפים ידיים. רואים עוד שואה באופק, חוזים את הקץ. שמים אותנו על הטיטניק העומדת להתנפץ אל הקרחון ורוכשים לעצמם "ביטוח חיים" בדמות דרכון זר.
ומהם שאף מממשים אותו ונמלטים ל"ארץ מבטחים". לדידם, שמשון הגיבור, זה לא כבר מגינם הגאה והחזק של היהודים באשר הם, נעשה "שמשון דער נעבעכדיקער" (המסכן), כמאמרו של לוי אשכול, ועוד מעט קט ייתם מן הארץ. והם את נפשותיהם מבקשים להציל.
ויש גם לא מעט צעירים חסרי שורשים, שאינם יודעים מה קושר אותם דווקא לארץ הזאת ומחפשים את עתידם בארצות זרות ורחוקות. ואו-טו-טו נגיע, חלילה, להגירה שלילית, שהיא סכנה לא פחות גדולה מאחמדינג'אד.
זה הזמן, ביום החג הזה, מול רוח נכאה וגל עכור מתגבה של ספקנות ופסימיות המערפלות פני עתיד, לחזור אל הציונות המקורית, הראשונית, ולאידיאלים שלה, סליחה על הביטוי.
ציונות שמהותה עלייה לציון וישיבת קבע בה, לא על תנאי, תוך שמירה על עצמאות יהודית איתנה. מסלול נוגד נטישה.
זה הזמן להסיר מהציונות את כל המירכאות וסימני השאלה, להחיותה ולהחזירה מעולם הסיסמאות אל המציאות. ולא להתבייש להיות ציוני, הרוצה שהוא ובניו ובני בניו, עד סוף כל הדורות, יישבו פה, במולדתם. ציונות אינה מילה גסה. היא הגיעה לשיא ביטויה לפני 61 שנה, עם הקמת המדינה, היא רלוונטית גם ב-2009.
לא שאין סכנות של ממש הנשקפות לישראל. לא שפסו מן הארץ מי ששואפים לחסלה. לא שאפסו מן העולם מפקפקים בזכותה להתקיים. לא שאנטי-ישראליות לא נעשתה סינונים לאנטישמיות, או להפך.
הכל כן. אבל הכן הזה מחייב, בצד מעשים ומהלכים והיערכויות בתחומים הרלוונטיים, גם משהו שמעבר לזה: אמונה ודבקות במטרה וביטחון עצמי ורוח גדולה, כמו זו שהייתה בנו בעבר. וכן, גם ציונות כפשוטה. כל אלה מולידים כוח עמידה. כל אלה מסלקים רוחות נכאים ופקפוק.
מי שרוצה, שיילך לו לכל הרוחות. אל זרועות אנטישמיים למיניהם, אל חיקם של שונאי ישראל.
אנחנו כאן ונמשיך להיות כאן. אין לנו ארץ אחרת. אין עם נסוג מחפירות חייו, כתב המשורר. בוודאי אינו נסוג מייעודו ההיסטורי.
אז מזל טוב לך זקנה צעירה, יום-הולדת שמח, ולא "עד מאה ועשרים". הרבה-הרבה יותר. האמיני.
נא להמתין לטעינת התגובות
