אנרי לוי: ישראל נשארה נאמנה לעצמה וזה נס
ברנאר אנרי לוי, מאנשי הרוח החשובים באירופה, נדהם שוב ושוב לגלות שהחיכוך עם הפלסטינים לא השמיד לגמרי את המוסר היהודי בעולם
אז, כזכור, הצליחו הפלסטינים והמדינות הערביות, בשיתוף פעולה מרשים עם ארגונים לא ממשלתיים, לייצר חזית הסברתית אחידה וקטלנית נגד ישראל. הפעם, נשבעו בעולם היהודי, מחדל דרבן לא יחזור. התותחים הכבדים ביותר גויסו למאבק: אלי ויזל, אלן דרשוביץ, השחקן האמריקאי זוכה האוסקר ג'ון וויט, הסופר וההוגה האמריקאי שלבי סטיל.
התקיימו יותר מעשרה אירועים במקביל לוועידת האו"ם, בהם שני כינוסים על זכויות אדם - שאליהם הוטסו מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם מכל העולם (אבל גם ובעיקר כאלה שבאו ממדינות ערביות ומאיראן).
מבין כל מי שהגיעו למפגן הפוליטי המוחץ הזה, ברנאר אנרי לוי הוא האדם שנועד לספק את התשובה האינטלקטואלית, את העמדה של פילוסוף שכל חייו כתב על קורבנות של אפליה ומלחמה ולחם למענם - מספרו הראשון על המלחמה לעצמאות בבנגלדש, ועד לקמפיינים שניהל למען הקורבנות ברואנדה, דרפור ובוסניה.
לפני חודשים ספורים הוא בילה עם חיילי צה"ל ברצועת עזה, בזמן מבצע "עופרת יצוקה", באישורו המיוחד של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. חבריו אומרים שבביקור בישראל הוא כמעט נהרג מפגיעת קסאם שנחת 20 מטר ממנו באשקלון.
"ברנאר בפירוש השתנה מאז", אומר מכר אחד, "נדמה לי שהוא חש את הקרבה של הסכסוך, את נשימתה של השנאה".
גם בלי החוויה הזו, לוי (או BHL, כפי שהוא מכונה בעיתונות הצרפתית) הוא אולי האינטלקטואל הבולט באירופה שמביע תמיכה עקבית בישראל. הוא זוכה לביקורת חריפה על כך. לפני כמה חודשים אף פורסם שקבוצה איסלאמית קיצונית תכננה להתנקש בחייו וכי שמו הופיע ברשימת חיסול יחד עם חמישה יהודים נוספים.
"זה לא היה רציני",
לוי אולי לא פוחד, אבל נראה שהוא זועם. הספר האחרון שלו היה ניסיון, בין היתר, להגן על הליברליזם המערבי, המושמץ כל כך. מחמוד אחמדינג'אד, בנאומו בפני ועידת האו"ם, אמר על הליברליזם הזה שהוא "הגיע לקצו".
"מיעוט חזק וקולני שהוא זרם בתוך האיסלאם כיום. זה מיעוט, תודה לאל: אני מאמין שהכוחות החילוניים חזקים יותר בדעת הקהל האמיתית. ואולם הוא בהחלט מייצג נטייה פשיסטית, ענף פשיסטי שהוא משולל יכולת לביקורת עצמית לחלוטין
"אחמדינג'אד הוא השיא של התופעה הזו. כולם מתרכזים בפשיזם האירופי, ובצדק, אך המחקרים על הפשיזם באירופה הזניחו חלק אחר של התמונה, שהוא הגרסה הספציפית של פשיזם בעולם הערבי. הנושא הזה היה ונשאר טרה אינקוגניטה (שטח לא נודע) להיסטוריונים. ואחמ דינג'אד הוא הפרויקט של התופעה הזו. הוא הפנינה האחרונה של הצדפה העתיקה הזו".
אבל האם הוא מייצג אפילו משהו רחב יותר? האם הצליח לצייר את עצמו כנציג המדוכאים?
"הוא רוצה להיות כזה. זה החלום שלו, הפרויקט הפוליטי שלו, ואנחנו עוד נראה אם יצליח. אילו בוש היה עדיין בשלטון, אין לי ספק שזה היה מצליח. כעת הדברים קצת יותר מסובכים עבורו, אפילו בקרב עמו שלו. יש אנשים רבים באיראן כיום שאומרים שאולי איראן לא במלחמה טוטאלית עם אמריקה. אולי זו לא התנגשות הציוויליזציות, שאתה, אחמדינג'אד, חלמת עליה בזמנו של בוש. אגב, זו גם הסיבה שהוא עורר פרובוקציה ענקית אתמול, כיוון שהוא ידע שהוועידה מתהפכת נגדו. אני אמנם תמכתי בהחרמת האירוע, אבל אני מוכרח להודות שהטקסט האחרון של הצעת ההחלטה איננו גרוע כל כך".
מדוע?
"הצהרת דרבן 2 לאנשים כמו אחמדינג'אד היא בעיה אמיתית. אין בהצהרה הזו אזכור ספציפי של ישראל, יש בהחלט אזכור לשואה ולייחוד שלה, אין אזכור להסתה נגד דת, ולכן הוא היה על ספה של תבוסה. זו הסיבה שהוא פעל כפי שפעל: משום שהוא איבד שליטה, וההצהרה הייתה גרועה ממה שציפה. הסיבה השנייה היא שהוא ואנשים כמוהו נמצאים בסכנה, ושמה של הסכנה הוא ברק אובמה. לחיצת הידיים של אובמה עם הוגו צ'אבז היא בעיה עבור אחמדינג'אד".
מכיוון שהוא מייצג פנים אחרות של ליברליזם מערבי, בניגוד לבוש?
"בדיוק. כיוון שאי אפשר להפוך את ברק אובמה לקריקטורה".
אבל האם אחמדינג'אד הוא קליפה ריקה לגמרי, תופעה חולפת, או שהוא מעמיד בפני העולם המערבי אופוזיציה אמיתית?
"אופוזיציה אמיתית בהחלט. אחמדינג'אד הוא אנטישמי אמיתי. זו מהותו. מי הוא האנטישמי האמיתי? אדם המאמין שהמערב נשלט על ידי היהודים. זו האנטישמיות הוותיקה של הפשיזם בשנות השלושים של המאה ה-20. אחמדינג'אד מבטא את זה. הוא היורש, הוא בא משם. זו אמונתו, הוא מאמין כך".
והסיבה שהעולם השלישי, הדרום העני, כל כך נלהב ממנו היא בגלל האנטישמיות שלו או משום שהוא הקול הבולט ביותר שלהם?
"זו בדיחה לומר שאחמדינג'אד מבטא את קולן של המדינות ההרוסות, מוכות העוני והכושלות. הוא חונק את קולן. זוהי תעלומה. בהכרזה המיליטנטית, האנטישמית שלו, הוא רק דוחק את המדינות האלה לתוך האפלה. קולם של המדוכאים האמיתיים איננו מבוטא בכלל על ידי סוחרי הנפט האלה, דוגמת אחמדינג'אד. בכלל לא".
האם ישראל, שהייתה הפתרון הלאומי לבעיית היהודי הנצחי באמת הפכה ליהודי הנצחי של העולם? לאשם הנצחי?
"כמובן. ציונות היא שם קוד ליהודים. אנטי ציונות זה קוד לאנטישמיות. הסיפור של האנטישמיות הוא כיצד להפוך את מה שאין לדבר עליו לראוי לדיבור. איך להפוך את הבלתי מתקבל על הדעת למתקבל על הדעת. כשמתגלה צורה של אנטישמיות, ולאחר מכן אנשים מבינים שזה רע ומוביל לפשעים, האנטישמיות משנה את השפה, את הלגיטימציה ותהליכי הקבלה שלה למשהו אחר. זה מה שקורה כיום לישראל. ישראל היא דרך טובה לבטא בשפה חדשה את השנאה העתיקה הזו".
"הוא איום לא רק על ישראל. הופעתו הייתה בושה וחרפה לא רק מבחינת היהודים, אלא לכל אלה שציפו שכנס דרבן יהיה במה שבה יוכלו להשמיע את קולם. זו הייתה חרפה לרואנדה.
"חרפה לבורונדי. חרפה לדרפור, לסרי לנקה, לעם של זימבבואה. אלה הם הקורבנות האמיתיים, הרבה יותר מישראל. עבור ישראל, זה היה למעשה חצי ניצחון. רוב המדינות האירופיות עזבו את האולם כשאחמדינג'אד אמר את הדברים המגעילים הללו, כך שישראל יכולה לראות שהתמיכה במטרתה עדיין חזקה במערב. הקורבנות האמיתיים של נאום אחמדינג'אד הם כל אלה שהיו אמורים להיות במרכזו של הכנס. אנשים שהם קורבנות של גזענות, קורבנות של עבדות מודרנית, כאלה שסובלים מחוסר סובלנות. הם לחלוטין הושתקו".
אבל הנקודה היא שאחמדינג'אד איננו מבטא רעיון שולי, כאשר הוא קושר בין ציונות וגזענות, בין ישראל וקולוניאליזם. זו תפיסה שנמצאת כבר באקדמיה, במערב.
"אני יודע. זה מטורף, זה פסול, זה אבסורדי. המדינה ה'גזענית' הזו, ישראל, היא המדינה עם המגוון הגזעי הרחב בעולם, עם אנשים שבאים מכל קצוות תבל. כור ההיתוך הגדול ביותר. המדינה הכי מולטי-אתנית היא לא אמריקה, אלא ישראל. המדינה הפשיסטית הזו לכאורה, שמתייחסת לערבים כאזרחים מדרגה שנייה, לכאורה, היא המדינה היחידה במזרח התיכון שנותנת לערבים זכויות אדם ואזרח.
"זכות לחופש ביטוי, זכות לבחירת חברי פרלמנט, ובכלל חירות. ההיסטוריונים של העתיד יהיו המומים מהגל האדיר הזה של דיסאינפורמציה (נגד ישראל, נ"א). המדינה הכי מולטי-אתנית, שנוהגים בה כאילו היא גזענית. המדינה היחידה שבה לערבים יש אזרחות מלאה וזכויות מלאות, מקבלת את היחס של מדינת אפרטהייד".
השמאל האירופי אומר: יש פה קולוניאליזם. ההתנחלויות הן קולוניות. ישראל היא המיישמת האחרונה של קולוניאליזם אירופי.
"שוב, אין פה שום היגיון. בטענת הגזענות אין היגיון, כבר הסברתי מדוע, וגם לטיעון הקולוניאליזם אין היגיון. ישראל לא סיפחה את השטחים. השטחים הם הפרי המורעל של מלחמה רעה. אני תומך בנסיגה מהשטחים זמן רב, מההתחלה. אבל זהו לא קולוניאליזם. אנשים שאומרים את זה הם בורים ועמי ארצות, אין להם מושג למה הכוונה. הם פשוט לא יודעים מהו קולוניאליזם.
"כדי להבין מהו, צריך להביט בקולוניאליזם הצרפתי, או בבריטניה. השטחים הם תוצאה של ניצחון במלחמה, ואין דוגמאות רבות למדינה שמתגוננת במלחמה, מנצחת, כובשת שטחים, ובסוף מוכנה לעזוב אותם בתמורה (לשלום). זהו ההפך מקולוניאליזם".
לא כדאי להתבלבל. אנרי לוי לא נטש את השמאל, גם לא ביחס למזרח התיכון. עושה רושם שהוא חש שהשמאל, השמאל החדש, נטש אותו. הוא תומך עקבי, כבר ארבעה עשורים, בהקמת מדינה פלסטינית. הוא אומר שהוא איננו מתומכיו הגדולים של בנימין נתניהו "בלשון המעטה", ומביע זעזוע ממינויו של אביגדור ליברמן לשר חוץ, "החדשות הגרועות ביותר ששמעתי הרבה זמן".
הוא נלהב מאוד מברק אובמה, שאיתו נפגש בעבר, והיה בין הראשונים שניבאו כי ייבחר לנשיאות ארצות הברית כבר לפני שנים. עבורו, אובמה מסמל את התחדשות המערב, את עתידו. הוא תומך בדיאלוג תחילה, לא בעימות - גם עם איראן. ולמרות הדברים האלה, לוי הוא הקול האינטלקטואלי הרועם ביותר שרואה בעיסוק המופרז של המערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובסבלם של הפלסטינים סוג של אפליה כלפי ישראל.
"הפלסטינים אינם האנשים הכי מדוכאים בעולם של ימינו. אני מסכים שהפלסטינים הם קורבנות, אבל אלוהים אדירים, הם לא הקורבנות האומללים ביותר בעולם. יש פה טכניקה של לחטוף, להשתלט ולהשתיק את קולם של מיליוני קורבנות בעולם של היום. זה מה שעושה השמאל הזה. כאשר הם אומרים שהשאלה הגדולה ביותר בעולם היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה הם עושים אם לא למחוק לחלוטין את כל מה שקורה באפריקה?".
"כי לא אכפת להם מקורבנות בכלל. התמיכה בקורבנות חשובה להם פחות משנאת ישראל. אני עודני איש שמאל, שמאל ותיק, וזה כבוד עבורי לפעול לטובת קורבנות.
"זה לא אומר שהם תמיד צודקים, אגב. אבל השמאל החדש שאתה מדבר עליו - הם לא שמים קצוץ על הקורבנות. אני הייתי מעורב בקמפיינים למען בוסניה בשנות התשעים, למען רואנדה בתחילת רצח העם, ולא שמעתי אותם בכלל. אף מילה. אנשים כמו נועם חומסקי, כל האנשים האלה לא צייצו אפילו מילה אחת על רואנדה".
הם אומרים, בין היתר, שהסכסוכים האלה הם תוצאה של השלטון הקולוניאליסטי המערבי. מבחינתם, הקורבן תמיד צודק, עמדה שפעם הגדרת "כת הקורבן".
"אני רוצה להבהיר: אתה לא יכול להגיד שאחמדינג'אד ודומיו הם חלק מכת הקורבן. זה חייב להיות ברור: הם נגד הקורבנות. לא אכפת להם. הקורבנות יכולים לנשק להם בתחת. כאשר אחמדינג'אד הורס ועידה המוקדשת לגזענות וכאשר הבחור מלוב מכין טיוטה שמדברת על ישראל בלבד, הם אומרים לתושבי זימבבואה ודארפור: לכו לעזאזל.
"יש דבר שנקרא שמאל. האנשים האלה אינם שמאל, הם פשיסטים. אבל השמאל שתומך בהם הוא שמאל חדש שלא שם קצוץ על הקורבנות. לא אכפת לו. זה שמאל חדש, סיפור חדש, שאין לו שום קשר לעניין הקורבנות. השמאל הוותיק דאג באמת לקורבנות. הייתה תנועה (של אינטלקטואלים אירופים, נ"א) בשנות השבעים והשמונים שהביעה תמיכה גורפת בפלסטינים, ואני מאמין שהייתה שם דאגה אמיתית ולכן הם היו באמת מוכנים לשלום".
וישראל?
"האובססיה שלהם לישראל מתקשרת לשנאה רחבה יותר: הם שונאים את הדמוקרטיה. הם שונאים את אמריקה. הם שונאים את הערכים האירופיים. אנחנו חוזים בזריחתה של קבוצת אמונות חדשה, מוזרה ביותר. יש כאלה שמכנים אותם שמאל, אני לא קורא להם כך. זה משהו חדש ומוזר, בין השמאל לימין, בין קיצונים שמאלנים לקיצונים ימניים, וזהו באמת ובתמים גידול חדש.
"השנאה לישראל היא רק חלק ממכלול האמונות שלהם. זה מצטרף לאנטי-אמריקניזם ואנטי-ליברליזם, במשמעות הצרפתית ובמשמעות האמריקאית של המושגים הללו, כמו גם שנאה לתרבות ודחייה של אינטלקטואליזם. חלקם באים מהשמאל, חלקם מהימין, והם מותכים יחדיו לאידיאולוגיה חדשה שמתהווה לנגד עינינו. השנאה לישראל היא חלק מכך".
יש תפיסה שגורסת כי מה שקרה באירופה הוא השלכה של תחושת האשמה על השואה, שמיתרגמת לביקורת חריפה כלפי ישראל.
"כן. אם אנחנו פושעים וגם הם פושעים, אז קל לנו יותר עם אשמתנו. אם הם רעים מאוד ואנחנו מאחלים להם רע, אז אנחנו אשמים פחות. אבל הסיבה מסובכת יותר וקשורה להיסטוריה של הקולוניאליזם. בניגוד לישראלים, אנחנו הצרפתים באמת אחראים לפשעים של קולוניאליזם, פשעים אדירי ממדים.
"אנחנו חשים אשמה, אבל אנחנו לא שונאים את העולם הערבי על כך שהערבים גורמים לנו אשמה. אם השנאה לישראל נובעת רק מתחושת אשמה, אז האמוציה כלפי העולם הערבי הייתה צריכה להיות זהה: היינו אמורים לשנוא גם אותם, את הערבים. יש משהו ייחודי שקשור בישראל, גדול מתחושת האשמה".
קשה לחלץ מאנרי לוי ביקורת על ישראל. אולי זה קשור לכך שאנחנו יושבים בז'נבה, יום אחרי הופעתו המסיתה של אחמדינג'אד וטקסי יום השואה, אולי זו המלחמה בעזה, ואולי זה משום שאנרי לוי החליט לשאת על עצמו את הצלב של הגנה על ישראל ולפסוע בווייה דולורוזה מול כל השמאל האירופי. יש לו ביקורת טקטית כלפי ההתנהלות הפוליטית של ישראל, כלפי איכות הנהגתה, ויש כמובן את עניין הקמת המדינה הפלסטינית.
הוא מקבל לחלוטין את הנראטיב של אהוד ברק באשר לוועידת קמפ דיוויד. "ברק הציע הצעה הוגנת מאוד, זה היה רגע גדול בהיסטוריה הישראלית", הוא אומר ומספר שאולמרט הראה לו את מפות המדינה הפלסטינית שהציע לאבו מאזן, "וזו הצעה הוגנת, ניתנת ליישום, ברורה". אבל כבר לפני עשר שנים אמר אנרי לוי בנאום בישראל שמוטלת עליה החובה ליטול אחריות. "אמרתי שעל ישראל לומר: זה מה שעשינו, אנחנו מצטערים על כך וזו הדרך שבה אנחנו מציעים לתקן, לא על חשבון קיומנו או ביטחוננו, אך זו הצעתנו".
ישראל ספגה ביקורת חריפה בעולם על המבצע בעזה, והיו, גם בישראל, כאלה שאמרו כי צה"ל, אולי בפעם הראשונה, נהג כפי שצבאות אחרים היו נוהגים - ולא שמר על הקודים שאפיינו אותו בעבר.
כמי שהיה שם בעת המלחמה, אתה מסכים?
"לא. אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי להילחם בעזה, אני ראיתי את עזה, היא כל כך מאוכלסת, צפופה, כל כך קטנה. לקיים רעיון של טוהר הנשק במקום כזה זו באמת משימה קשה. אני יכול להגיד לך ש-1,800 הרוגים פלסטינים זה 1,800 יותר מדי. זה מספר אדיר. אך אני אומר לך: כל צבא אחר בעולם היה עושה גרוע מכך. 1,800 מתים שוברים את לבי, אבל ישראל לא נהגה כצבא של מדינה רגילה. היא לא הפנתה את גבה לערכיה הבסיסיים.
"אני ראיינתי טייסים של מסוקי קוברה, ראיתי את תיעודי הווידיאו של חיל האוויר הישראלי, כיצד טיל מונחה מנסה לפגוע במכונית, וכאשר המכונית נכנסה לאזור אזרחי, הטיל מוסט ממסלולו (כדי לא לפגוע באזרחים, נ"א). שוחחתי עם בחורים צעירים, חיילים ומפקדיהם.
"הם עשו את המיטב שלא לעשות את הרע במלחמה המלוכלכת הזאת. וזו הייתה מלחמה מלוכלכת בהגדרה: להילחם זה תמיד מלוכלך, אבל להילחם במקום כה קטן וצפוף זה מלוכלך אפילו יותר. בלכלוך הזה, פיקוד צה"ל נקט את כל צעדי הזהירות האפשריים, בלי להקריב את חייליהם שלהם".
ובכל זאת, האם הסכסוך המתמשך איננו מאיים על נשמתה של ישראל? האם התמשכות העימות איננה מעקרת אותו ממהותו?
"עימות כזה איננו טוב לשום חברה. אף חברה בעולם לא יכולה לסבול את המצב שישראל נמצאת בו כבר 40 שנה. בלתי אפשרי לא לאבד את הנשמה או להימנע מפגיעה בערכים כאשר נמצאים במצב מלחמה, כיבוש של אדמה, במצב שבו חייבים להזין את הערכים הצבאיים כי אסור לך להפסיד. כל זה לא טוב לאף מדינה באופן כללי, ולישראל באופן ספציפי.
"ישראל, מדינת היהודים, לא הוקמה כדי להתקיים תחת לחץ מתמשך. היא לא קמה כדי להיות ספרטה. לכן אני תומך בפתרון של שתי מדינות כבר 40 שנה. ראשית, משום שבניגוד לאחמדינג'אד, אכפת לי מקורבנות, והפלסטינים הם קורבנות. שנית, לטובתה של ישראל.
"ולמרות כל זה, אני חייב להדגיש שישראל נוהגת במצב הנוכחי טוב יותר ממה שהייתה נוהגת כל מדינה אחרת בעולם. צרפת, לדוגמה, לחמה באלג'יריה במשך שמונה שנים. היא מצאה את עצמה במצב מוסרי גרוע בהרבה אחרי שמונה שנים, בהג שוואה לישראל לאחר 40 שנים.
"אחרי שמונה שנות מלחמה, אנחנו בצרפת הרסנו את כל ערכינו הדמוקרטיים, היינו מוכנים להשלים עם כל דבר. הסכמנו לקבל צנזורה. הסכמנו לעינויים. (העימות) גרוע לערכי המוסר, הוא רע ליהודיות של מדינת ישראל, ולמרות זאת, הנס הוא שישראל עודנה שם ועדיין נאמנה פחות או יותר לעצמה. ישראל עדיין בחיים. הציונות עדיין בחיים. המהות לא נפגעה. הלב של החברה עדיין בריא. זה מפתיע אותי כל פעם שאני מגיע לישראל - אפילו בזמנים הקשים ביותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
