שהמורה תעמוד, למה אני?
ההצעה לפיה תלמידים יקומו בתחילת השיעור בפני המורה עוקפת את הבעיה האמיתית; זה לא הפתרון לו זקוקה מערכת החינוך הגוססת
הקריאה של מערכת החינוך לשוב להרגלי העבר, ולדאוג שהתלמידים יעמדו בתחילת כל שיעור כדי "לתת כבוד" למורה הזכירה לי כיצד בית הספר תמיד נתפס בעיני ככלא, כזה שרק ממלאים בו את השעות עד השחרור המיוחל. לעמוד בפני המורה זה ממש לא הפתרון שזקוקה לו כל כך מערכת החינוך הגוססת בישראל.
גם בית הספר שלי היה מוקף גדר ואסור היה לצאת משעריו (גם לא למכולת הצמודה כדי לקנות שוקו בהפסקה), גם בבית הספר שלי היו סורגים על החלונות ("כדי שילדים לא יתאבדו"), וגם בבית הספר שלי ניסו ליישם נוהל לפיו התלמידים יעמדו בתחילת כל שיעור.
מכל החוקים והגזירות – איסור על גופיות, על כפכפים ועל עישון - רק בדבר אחד שכחו להתעסק: בשיטת הלימוד וטיבה. מעטים המורים בחיי שאני באמת יכול לומר שלמדתי מהם משהו. מרביתם עמדו בפני הכיתה, עם דפים שהכינו מראש בבית, והכתיבו במהלך כל השיעור. לא לימדו, לא הסבירו, רק הכתיבו. כיוון שבפעם האחרונה שבדקתי מכונות הצילום והמייל עדיין קיימים, אף פעם לא הבנתי את הצורך בהכתבות, במקום לנצל את הזמן לפעילויות אחרות.
אישית אני גם ממש לא "מפנים" את החומר, בעודי מנסה לעמוד בקצב ההכתבה. אז שלא ינסו להסביר לי שזו הדרך הטובה ביותר ללמד. זו לא. גם לי יצא בחיי לעסוק בהדרכה, ואני יכול לומר בוודאות שזו ממש לא הדרך היחידה.
מורים לחיים?
באחת משנות הלימוד התלוננתי בפני אמי על מורתי לספרות. הסברתי לה שהיא רק מכתיבה לנו מתוך ספר שעומד לרשותה, ושעל הסברים אין מה לדבר. אמי, שכל חייה עמדה בפני המורים בתחילת השיעור, שלקחה רבים מהם כ"מורים לחיים", ושחלק לא מבוטל מהם הפכו לכותבי ספרי הלימוד של היום או לפרופסורים מוערכים, לא הייתה מוכנה לסבול אמירות שכאלה בבית.
אבל כיוון שכיתת הלימוד שלי באותה שנה הייתה בקומת קרקע, הצעתי לה לעמוד מחוץ לחלון, להציץ ולהאזין ולו לשיעור אחד. אמי הסכימה להצעה, והזדעזעה. יותר לא היה צריך לנהל בבית ויכוחים אם המורים של היום הם המורים של פעם.
אז נכון, פעם הוראה הייתה שליחות, והיום נפוצה הסטיגמה שרק "מי שלא יכול, מלמד". ונכון, יש פה גם מ"הביצה והתרנגולת", כך שאם יעלו את שכר המורים ודאי ינהרו
לשם אנשים איכותיים יותר. ועדיין, משהו רקוב במערכת החינוך, ואם מישהו חושב שכאשר התלמידים יקומו בתחילת השיעור תיפתר המצוקה, הוא טועה ובענק.
המורה היחידי שאני באמת זוכר לטובה, שגם למדתי ממנו איזה שיעור או שניים לחיים, הוא אותו אחד שאחרי שהכיתה התפרעה הפציר בנו "אל תהיו אוסף של קקות". בניגוד למרבית המורים שפגשתי, הוא היה בוגר תואר שני שהחליט שחשוב ללמד, שלא לומר לחנך. ואני מבטיח לכם שהדבר האחרון שעניין אותו זה אם נעמוד או לא בתחילת השיעור. ואם עדיין יש ספק, הוא גם לא הכתיב, וברוב הזמן לא החזיק בידיו ספר, כי את "הבגרות שלו הוא כבר עשה".
את "הכבוד" שלו הוא הרוויח מעצם הידע והערכים שהנחיל לתלמידים ולא באמצעים חיצוניים. אז מי אמר שמעמד המורה צריך לבוא על חשבון מעמד התלמיד?
נא להמתין לטעינת התגובות
