הישרדות ביער הזאבים: "פחדתי מאנשים לא מחיות"
זהו אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים ביותר: מישקה זילברשטיין בן העשר הצליח לברוח מהגטו בביאליסטוק אל היערות ושם מצא את הישועה בדמות להקת זאבים. במשך שלוש שנים הוא נדד עם הלהקה לכל מקום, חלק ביחד איתם את הנבלות ואפילו שיחק עם גוריהם. את הסוד הזה הוא שמר אפילו ממשפחתו במשך עשרות שנים, ורק עכשיו הוא מוכן לפתוח את הזכרונות ולחזור לחיות שהצילו אותו מפני בני האדם
עדינה כמעט יוצאת מדעתה. "אבל למה מקולקל? למה לאכול מלוכלך? מישקה, אני מבקשת", היא אומרת בקול נואש. "את צריכה לראות מה הוא שומר. לחם עם עובש כזה ירוק בחיים לא ראית. גבינה מסריחה וישנה, את זה הוא אוכל צ'יק צ'אק. מהיום שהכרתי אותו הוא כזה".
הוא תמיד ידע שהיא צודקת. אבל במשך עשרות שנים זילברשטיין (82) לא הצליח לנמק או להסביר דבר. למה הוא כזה? איש אינו ידע. רק לפני תשע שנים הוא החל למצוא את התשובות שמרכיבות את עברו. את חלקן הוא מחפש עד היום.
זה היה בשנת 2000. השעה הייתה שלוש בלילה, כשהוא דפק על השולחן בחוזקה בעזרת היד היחידה שעוד היה מסוגל להד זיז. תחת הכותרת "טרנספר", הוא קרא את השמות הדהויים של ילדי עירו, ביאליסטוק, שנשלחו למותם במחנות ההשמדה. "הגרמנים האלה, יקים כאלה, הם ידעו מה הם עושים. תראי בעצמך, מסודרים או לא מסודרים? ", הוא משחזר, ומראה את רשימות המוות. אלף ילדים, עשרות דפים צפופים עם שמות מודפסים. ליד כל שם שנת לידה, שם ההורים. הוא מסרב להניח את הרשימות מידיו.
באותו לילה, כשהגיע למספר 458, האגרוף שהנחית מאיים לחורר את השולחן. "בואי מהר! מצאתי אותו", הוא צעק לעדינה. סוף סוף, הוא מצא אותו. "מנדל קורנבליט", נכתב שם. ילד בן תשע, בן לפייגה ושמואל, נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ביום כיפור 1941. אלו היו שמותיהם של אחיו, אביו ואימו. האיש שחי את כל חייו ללא קרובי משפחה, ללא עבר, ללא זיכרונות, הוצף לפתע. מה שהדחיק במשך שנים, חזר ואיים להטביע אותו.
כל משפחתו נספתה במהלך השואה. הוא היחידי שניצל. חבריו כאן בארץ עדיין לא מוכנים לדבר על המחנות. הוא בתמורה, מעולם לא פצה פה על היערות. לא על היער שבו הסתתר במשך המלחמה, לא על הנבלות שאכל, ולא על חיות הפרא שמהן למד לשרוד במשך קרוב לשלוש שנים. על כל אלה, מעולם לא דיבר. עד עכשיו.
תאריך הלידה שלו, 1.1.1927, הוא אמנם סמלי מאוד, אך פיקטיבי. את גילו האמיתי הוא לא באמת יודע. שמו, מישקה, אינו השם
כשפרצה המלחמה הוא היה ילד, התגורר עם הוריו ועם שני אחיו בביאליסטוק שבפולין. "הייתי בן עשר, אני חושב. עזרתי לאבא שלי הסנדלר והייתי מסתובב בעיר ומחפש נעליים מרופטות שצריכות תיקון", הוא נזכר. "ככה זה היה, עד שהכניסו אותנו לגטו. שמו לנו טלאי צהוב, כל הסיפור. אני זוכר את הרעב בעיקר, ואת אבא שלי הולך לחפש לנו אוכל. יום אחד הוא לא חזר יותר. אימא שלי לא נתנה לי יותר לצאת מהבית, אבל היינו חייבים להכניס משהו לפה".
זילברשטיין מספר כי נהג לחמוק מהגטו על מנת להחליף חפצים תמורת מזון, כשהוא מודע לכך שבמידה שייתפס, ייהרג. "פעם אחת חזרתי לגטו דרך פרצה בחומה ולפתע הוצמד אקדח לרקה שלי", הוא מספר. "ידעתי שזהו זה. עמדו מולי שוטר ס"ס ויהודי מהיודנראט, והם הצליפו בי באלות. שברו אותי. הם חשבו שהם גמרו אותי, אבל אני רק התעלפתי. באמצע הלילה התעוררתי, ואמרתי לעצמי: 'לשם אני לא חוזר'".
במקום לחזור לגטו, החליט זילברשטיין בן העשר לברוח על נפשו ולהיכנס עמוק אל היער מחוץ לעיר. "לא ידעתי איך קוראים לי, לא ידעתי מי אני, רק רצתי ורצתי", הוא נזכר. "עד הבוקר רצתי, ואז מצאתי ערמה של קש, כיסיתי את עצמי ונרדמתי. כשקמתי, רציתי לחזור לגטו, אבל לא ידעתי את הדרך. ראיתי מכוניות של גרמנים, נבהלתי, ורצתי לכיוון היער".
הוא יושב בסלון ביתו שבחיפה. המקום עמוס בעציצים, צמחים מטפסים ופרחים, ומקושט בציוריו הרבים. הוא החל לצייר בשנים האחרונות. סלון הבית נראה כמו חורשה קטנה. כעת הוא מבקש להראות את חדר העבודה שלו, "רק שם", הוא מבטיח, "אפשר להבין מה עבר עליי באמת".
תמונות רבות של זאבים מעטרות את הקירות. "מישקה, תכיר: זה אח שלך", נכתב בכיתוב מתחת לאחת מהן. "אלו החברים שלי", הוא אומר. "אני על אנשים הפסקתי מהר מאוד לסמוך, כל מה שנשאר לי אז היה החיות", הוא אומר ומספר כיצד הצליח לשרוד. "הייתי לבד. בימים הייתי הולך, בלילות הייתי חופר לי מקום קטן, מכסה את עצמי בענפים וישן שם. היה קר ולי היו רק סמרטוטים. זה קור בלתי נסבל, לפעמים כל הגוף שלי היה קופא. השערות שלי היו ארוכות, הציפורניים שלי שחורות. היו לי כינים, חרקים זחלו לי על הגוף. פעם נפלתי לבריכת מים וכל הגוף שלי היה מלא בעלוקות".
כדי לשרוד, נאלץ מישקה לאכול את מה שמצא ביער. "מה שהייתי אוכל זה קשה להאמין", הוא מספר. "בקיץ היה יותר קל, כי יש פטריות, חלזונות ואוכמניות. הייתי אוכל את הדשא וכל מיני ענפים. כל מה שראיתי שהחיות אוכלות גם אני אכלתי. בחורף, אין את כל הדברים האלה, והבטן הייתה נדבקת לי לגב מרוב רעב. אני זוכר שהייתי עושה לי כדורי שלג ואוכל אותם". הוא מספר שהיה נוהג לאכול חיות מתות שמצא ביער, ובמקביל ניסה להרוג חיות על ידי כריית בור קטן. "הייתי חופר, יושב בצד ומקווה שהם ייפלו פנימה, ואז הורג חיות, בעיקר שפנים, עם המקל שלי", מתאר מישקה את חייו ביער.
"כל מה שהולך על ארבע ניסיתי לתפוס. איזה צרחות היו לחיות, עד השמים. לא היה לי סכין, אז הייתי טורף את זה. לא מבושל, לא היה אכפת לי. רק לאכול משהו. לפעמים הייתי תופס איזה כלב באחד הכפרים ומחזיר אותו ליער איתי, הורג אותו ואוכל אותו. היום אני מבין שהפכתי לחיה בעצמי".
קשה למישקה לספר. פעמים רבות במהלך השיחה הוא עוצר ומביט למעלה בעיניים דומעות. "דיברתי אל אלוהים, אל ההורים שלי. אף אחד לא ענה", הוא אומר. "כל הזמן ביקשתי סליחה מאמא שלא חזרתי אליה. היא לא ענתה. הייתי מבולבל. לא ידעתי מה נעשה איתי. לפעמים הייתי מתפלל שאמות עכשיו. אולי יהיה יותר קל".
אבל סיפורו קיבל תפנית חדה ומשמעותית כשנתקל יום אחד בלהקה של זאבים. "חשבתי שהם כלבים עם שיניים גדולות, אבל לא פחדתי. כבר לא פחדתי מכלום. הזאבים היו אולי במרחק של מאה מטר ממני. הם השמיעו יללת אאאוווווו", הוא אומר ולא חושש להדגים בעצמו. "זה מחריש אוזניים. התיישבתי אדמה ובשר, הכל במין עיסה כזאת. בשבילי זה היה מעדן".
לפעמים היה מישקה מתקרב למלונות כלבים ומנסה לגנוב את השמיכה החמה שקיבל הכלב." הלכתי למלונה ודיברתי אל הכלב", הוא מספר. "הוא היה גדול. אמרתי לו,'תיתן לי את השמיכה שלך. בבקשה. לך יש מישהו שאוהב אותך ונותן לך אוכל, ואני לבד וקר לי מאוד'. הכלב לא נתן, אבל בסוף הצלחתי איכשהו לחלץ את השמיכה וברחתי משם כשהתחיל לנבוח".
מצבו של מישקה היה גרוע משל הכלבים, גרוע משל החזירים. קשה להבין איך הצליח לשרוד שם, ומסיפוריו אפשר להבין מדוע איבד לחלוטין את האמון באנשים. "פעם נשארתי אצל בבושקה (כינוי לסבתות ברוסית) אחת במשך שבועיים ועבדתי תמורת אוכל, עד שהגיעו גרמנים", הוא מספר. "הם תפסו אותי בלילה והכריחו אותי להתפשט כדי לראות אם אני יהודי". באמצע הלילה, עירום כביום היוולדו, כשהוא כורע על ברכיו, הם בחנו אותו בפנס על המדרכה המושלגת. את הרגע המשפיל הזה הוא לא ישכח לעולם. את יהדותו לא יכול היה עוד להסוות. "הקצין ראה אותי ואמר משהו בגרמנית והסתובב", הוא מתאר בהתרגשות. "בשנייה שהוא לא הסתכל עליי, לקחתי את הרגליים וברחתי משם. ידעתי שהוא יהרוג אותי. הם התחילו לירות לעברי, ואני רצתי ורצתי עד שנפלתי לבור. חשבתי שהם יבואו אחריי, אבל הם לא באו".
היום, בדיעבד, מישקה יודע שה"בור" שאליו נפל היה בונקר ישן. לפני כמה שנים, כחלק מסרט תיעודי שנערך עליו בפולין, הוא חזר אל היער ואל אותם ציוני הדרך בדיוק שעליהם הוא וצפיתי בהם. הם היו כל כך יפים, והיו גם גורים קטנים. ראיתי איך האמהות מקיאות את האוכל כדי שהקטנים יאכלו אותו. את העצמות של החיות הייתי זורק לגורים והם היו באים לשחק איתי. הזאבה האם חשפה שיניים, אבל לא עשתה לי כלום. הייתי הולך אחריהם, לא ממש איתם, אבל תמיד מאחוריהם. הם ראו אותי ואני אותם".
פעם הוא מצא גווייה של סוס והביא מבשרו חזרה אל הפינה שלו. "לא היה לי אכפת מזבובים, הכל היה טוב ויפה - הייתי מבסוט שיש לי בשר, ומיד נתתי גם לקטנים", הוא אומר, כוונתו לגורי הזאבים. "הייתה בינינו ידידות. כן, ידידות. אני יודע שזה נשמע מוזר. הם אינטליגנטיים, אציליים. בעיניי, זאבים היו טובים יותר מאנשים. גם היום אני לא מפחד מהם, אם יבוא אחד אליי לסלון, אני לא אירתע. תביני, פחדתי מאנשים, לא מחיות.
לפעמים הזאבים היו רבים בינם לבין עצמם. ממש מתקוטטים. אבל בי לא נגעו, הייתי הולך אחריהם שבועות ארוכים, ואז הם היו נעלמים לי, וחוזרים אליי שוב. אחרי זה לא פחדתי משום דבר.
רק כשהיה על סף אפיסת כוחות מוחלטת היה יוצא אל הכפרים הסמוכים, גונב כביסה מהקולבים ומבקש קצת אוכל. "דפקתי לבבושקותעל הדלת וביקשתי קצת לחם", נזכר מישקה. "פעם היו נותנים לי מכות, פעם כיכר יבשה. הילדים בכפר היו רצים אחריי וקוראים לי "משוגע". אני רק חיפשתי אוכל. הייתי הולך לדיר חזירים ואוכל מהאוכל שלהם. זה היה חם והיו נותנים להם גם שאריות של תפוחי מספר. הוא אפילו חשף בפני הצוות המתעד באר מים מתוקים שלא ידעו על קיומה, ולא בחל באכילת חופן עלים ועשבים.
פרופ' תרזה זנייבסקה מפולין, ששמעה על סיפורו, מסייעת לו בימים אלו במאמציו לאיתור המקומות שבהם נע ונד. אנשי אקדמיה אחרים בפולין ביקשו לערוך מחקר כדי להבין את התזונה שממנה הצליח להתקיים. "אחד מהם שאל אותי: 'מישקה, איך ידעת לא לאכול פטריות רעילות?'", הוא אומר ומחייך.
"אמרתי לו: 'אם יש הרבה פטריות, והחיות לא נוגעות בהן, כנראה שמשהו לא בסדר איתן. זו לא מתמטיקה גבוהה'". במשך שנים הוא התבייש בעובדה שמעולם לא סיים את לימודי בית הספר ולא למד קרוא וכתוב, אך היום הוא כבר מנפח את חזהו בגאווה ומציג עצמו כ"בוגר האוניברסיטה של היער".
לאחר תלאות רבות שפקדו אותו בחודשים הארוכים ביערות הגיע מישקה לבלארוס ונתקל בחיילים רוסים. הם שלפו אותו מהיער, העניקו לו את השם מישקה ושלחו אותו למחנה עבודה בסיביר. בסוף המלחמה הצליח בדרך-לא-דרך להגיע בחזרה לביאליסטוק וזכה לקבלת פנים צוננת במיוחד מהיהודים שעוד נותרו בחיים. "עברתי את כל זה רק בשביל שיהודים ילעגו לי", הוא נזכר. "הם לא רצו אותי עם איך שנראיתי, ואמרו:"' מה זה, הוא משוגע, הוא לא יהודי'".
"התחלתי לחפש את ההורים שלי, את המשפחה", מספר מישקה על החזרה לעיר הולדתו, "אבל לא זכרתי שמות רחובות. לא זכרתי כלום". היהודים במקום חיברו את זילברשטיין עם תנועת הנוער "גורדוניה", וכחלק ממנה עלה לישראל בשנת 1948. " לא הרבה דיברו. אבל מי שדיבר סיפר על מחנות, על אושוויץ", הוא אומר. "אני לא ידעתי על זה דבר.'אני הייתי לבד ביער', אמרתי , אבל אמרו לי 'תפסיק לספר שטויות', אז הפסקתי. אנשים לא האמינו לי. בארץ אף אחד כבר לא סיפר שום דבר, ועד היום יש לי חברים שלא מדברים על השואה. רצינו להיות כמו כולם. חשבתי על זה שעכשיו יהיה לי בית, והייתי מאושר".
מישקה השתוקק להגיע לארץ ישראל, אך איש לו חיכה לו כאן, ואיש גם לא כתב לו מברקים מהבית, כמו ליתר חבריו בקיבוץ דברת, שבו השתקע. חייו בישראל היו לא פחות סוערים מחייו ביערות פולין. זמן קצר לאחר שהגיע כבר גויס למלחמת השחרור, "בדיוק כמו כולם". לאחר המלחמה השקיע את מרצו בחיל הים ולאחר מכן על ספינות הדיג שיצאו מנמל חיפה. את הקריירה שלו עשה בחברת "צים" כמכונאי בכיר. כשנשאל על השכלתו, היה משיב שהוא בוגר אוניברסיטת עפולה בהצטיינות - אוניברסיטה שאינה קיימת.
ב-1955 הקים מישקה בית עם אשתו עדינה, לוחמת בפלמ"ח לשעבר. "בהתחלה לא שאלתי אותו שאלות. היו לנו הרבה עניינים אחרים, והוא אף פעם לא נידב מידע", מספרת עדינה. "רק כשהנכדה שלנו עשתה עבודת שורשים, הוא לקח אותה לבית קפה וסיפר לה שהוא חי עם חיות ביער. אמרתי לו: 'מישקה אתה מתבגר, שב לכתוב'. וזה מה שהוא עשה".
שלוש שנים הוא עמל על כתיבת ספרו, שיצא במאה עותקים וחולק לחבריו הקרובים. במהלך חייו מעולם לא נתן לדבר לעצור אותו. גם לא לנכות קשה, שנגרמה לו בתאונת עבודה לפני 30 שנה, כשנפל מגג בניין רטוב והתחשמל. הוא לא ייחס חשיבות יתירה לשנה של אשפוז, וגם לא לטענתם של הרופאים כי כנראה לא ילך יותר. הוא נשבע לאשתו שעוד יעמוד על הרגליים. היום יד שמאל שלו משותקת והוא נתמך בקביים. אבל אחרי שנים של הדחקה, היום הוא סוף-סוף מדבר.
לוח הפגישות שלו עמוס בפגישות עם דוקטורנטים להיסטוריה ובהרצאות בפני חיילים. "אני חי את הכל מחדש, זה לא נותן לי מנוחה", הוא אומר. "כל פעם אני מוצא עוד קצה חוט, ואני מושך אותו לאט לאט. אני מחכה שמישהו ישמע עליי, אולי הוא מכיר אותי? אולי הוא מכיר בני משפחה שלי? אולי אחותי עוד חיה? את יודעת, יש פה אנשים מהשואה שהכניסו אותם למוסד סגור, אולי היא שם?".
המפגשים, הוא אומר, עוזרים לו לבנות את סיפורו. "אני אוהב לדבר אל חיילים, לתת להם כוח. זה קשה לי להיזכר, אבל כל פעם שאני מספר את הסיפור שלי אני נזכר בעוד משהו שלא זכרתי קודם. יש עוד הרבה שאני לא זוכר, והיום אני כבר מבוגר. אני רק רוצה לדעת מי זה מישקה האמיתי, זה הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
