אלפי נערינו הצועדים כל שנה על אדמת אושוויץ בצעדות ההופכות עם השנים קונצנזוס, שלא לומר פולחניות, מטעות את הציבור לחשוב שעיקר הלקח נמצא בגיא ההריגה ולא היא !
מה עוזר לנו שאת כל האשמה למעשה השואה אנחנו מגלגלים לפתחם של אומות העולם: הגרמנים, הפולנים, הפרסים, האמריקאים , השוויצרים ומי לא. יש בהם מי שלו כתרנו כתרים כאילו פעלו לטובת עמנו ואחרים גונו על ידנו ועודם מגונים וככל הנראה יגונו עד קץ כל הימים. רק בנו ביהודים, לא דבק רבב, אין בנו שמץ של אשמה או אפילו ריח של אחריות. - ''טהורים וברים אנחנו''!
לא הרבה יותר מקומץ יהודים אשר נאבקו בצוררים בגטו וורשה מהווים בידינו עילה להתהדר בכתרי גיבורים ולקרוא ליום הזיכרון הזה, ''יום השואה והגבורה'' כאילו יש וכאילו יכולה להיות איזושהי סימטריה בין השואה שאכלה בנו עד כמעט שמד, לבין הגבורה שגם אם הייתה, הייתה כלום הזית. ספק אם נכון לחבר בין השנים. ראוי שאומר שבעיני אין ספק, אסור ומזיק לחבר בין השנים.
עשרות אלפינו כבר יצאו למצעדים על האדמה הטמאה שם, האדמה הרוויה בדמנו היא אדמת אושוויץ. באותה ההזדמנות גם למקומות נוספים. משלחות וקבוצות של נוער צעדו שם(הרחק מפה) ועודם צועדים שם (הרחק מפה) בכל שנה במצעדים מתוקשרים תוך שאנחנו מלאים וממולאים בשבח עצמנו. פעם אחר פעם, אנחנו חוזרים ובאים לאותה המסקנה: ''אין עלינו''! אנחנו הכי צודקים, אנחנו צדיקים של ממש, העולם כולו נגדנו, אין בנו רבב וכיו''ב שטויות והבלים ולא היא.
הרשע הוא נחלת כולם, גם נחלתנו. אם בכל זאת יש בנו איזושהי עליונות של טוב על האחרים (אם יש), הרי את העליונות הזו עלינו לתחזק והתחזוקה היא מעשה של יום ביומו. זקנינו יספרו לצעירינו כי ראו במלחמות על הארץ הזו במו עיניהם, מעשים היכולים להיות מוגדרים כפשעי מלחמה. תימנים שזקנו יספרו לכם על ילדים שנעלמו כמו בלעה אותם האדמה. אם תרצו יש גם לא מעט 'רשע לייט' למרות שיש שיאמרו כי רשע הוא רשע הוא רשע היכול להתפתח כסרטן ולהרוס את הנשמה כמו את הגוף. רוצים דוגמאות: מעשה וויסקונסין, גרוש יהודים מגוש קטיף, הכאת יהודים בעמונה, השלכת ילדים מביתם באישון לילה ע''י צבא העם ועוד.
לא נורא אם אומות העולם ירגישו אשמים לגבי הרשע שבוצע בנו בידי העמים הגרמנים, הפולנים והעם האוקראיני, הליטאים ועוד, בימי מלחמות העולם ובעיקר מלחמת העולם השניה.
אך אם נסתפק בהטלת כל האשמה וכל האחריות על עמי העולם תוך שאנחנו מתנערים מכל אחריות ואם זה יחשב כעיקר, רק נפסיד. שהרי אז לא נעשה דבר לתיקוננו, יום אחד נקרוס פתאום, כאילו לא הייתה אזהרה מוקדמת, כאילו לא צלצלו פעמוני האזעקה, כאילו לא למדנו דבר מאז ימיו של משה ואולי גם קודם לכן - כמו בולען!