הפצעים הפתוחים של החובשים הקרביים
לאורך השירות הם מטפלים בחבריהם תחת אש, ומחקר חדש חושף: חובשים קרביים סובלים מפוסט טראומה, אך נמנעים מלדווח על מצוקתם
פינוי פצועים משדה הקרב. למצולמים אין קשר לכתבה צילום ארכיון: יהודה לחיאני
במחקר נבדקו חובשים מכל הגילים, מצעירים בני 20 בשירות סדיר ועד מילואימניקים ותיקים כבני 50. מהמחקר עולה כי לא פחות מ-81 אחוז מהם נחשפו במהלך שירותם לגופות. ברוב המקרים לא מדובר באלמונים, אלא בפניהם המוכרות של מי שהיו עד לפני זמן קצר חבריהם לשירות.
מלבד הקושי שבטיפול בחברים, חובשים קרביים עובדים תוך כדי סיכון עצמי ממשי. ואכן, כ-20 אחוז מהם, לפי המחקר של חיל הרפואה, אף נפצעו בעצמם במהלך שירותם הצבאי.
חובשים נשואים סובלים פחות
ההיבט העצוב ביותר שחשף המחקר הוא ככל הנראה הנתון הבא: תשע שנים חולפות בממוצע עד שהחובשים פונים לקבל טיפול נפשי בעקבות חוויות השירות - כשנתיים יותר מהממוצע הכללי בצבא. נתון זה מצביע על כך שאין בצבא תוכנית מיוחדת לטיפול בחובשים הקרביים, שבשל אופי שירותם נמצאים בסיכון גבוה יותר לסבול מטראומה.
החובשים, כפי הנראה, משוועים לשוחח עם מישהו על חוויותיהם מהשירות, או לכל הפחות לקבל משענת מסביבה תומכת ואוהבת. מהמחקר עולה כי חיילים נשואים והורים לילדים סבלו מטראומות בחומרה נמוכה יחסית לעומת חבריהם הרווקים.
חובשים שנאלצו להתמודד במקביל עם פיטורים
ממקום עבודתם סבלו מתסמינים חמורים יותר, לעומת כאלו שנשארו במסגרת התומכת של המילואים.
ממצא נוסף שעלה במחקר הוא שחשיפה למספר רב של גופות מעלה בהתאמה את חומרת התסמינים שהתגלו אצל החובשים.
את המחקר ביצעו סגן אלוף (מיל') יורם בן-יהודה, מירי כפיר, יורם ברק, אלוף משנה גד לובין ואלוף משנה (מיל') חיים קנובלר. יצוין כי היחידה לנפגעי תגובות קרב במשרד הביטחון מפעילה שיטות מגוונות ורבות לטיפול עבור מי שבוחר להגיע לטיפול. כמו כן, בהנחייתו של תת אלוף (מיל') רוני מורנו, ראש אגף השיקום לשעבר, הורחבו התקציב ומספר התקנים של העובדים ביחידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
