חייב להגיב על כמה דברים
א:תגובה לבחור מח''א, נכון, כל אחד יכול להמצא בסיטואציות האלו, אבל בל נשכח כי חובש קרבי הוא בראשיתו של דבר לוחם, לוחם העומד פנים מול פנים אל מול לוחמי האויב.
חוץ מזה חברה, אל תסתכלו על איך מתייחסים אליכם אלא על הדברים המדהימים שאתם חלק מהם וזה בין השאר הצלת חיים של חברים קרובים יותר או קרובים פחות.
אני בטוח שכולכם נתקלתם בזמן זה או אחר בחבריכם רגע לפני שיוצאים לפעילות כשהם מעריכים ומוקירים אותכם, כי הם יודעים שאתם שם בשבילם, אם בלחימה ואם בהצלה או בכוחות הנפשיים שאתם מביאים איתכם.
כמו שנאמר חובש טוב חובש לחיים.
בכל אופן אני יוצא מחר למילואים, ואינני מרגיש ולו לרגע שאני סוג ב, למרות שלפעמים אין ציוד ואנחנו סוחבים את הציוד הכבד ביותר והאחריות בסופו של יום על כתפינו
אני אהיה שם בגלל החברים, בגלל הארץ ולא בגלל ההערכה הלקויה אם בכלל.

השתתפתי בעשרות פינויים בהיטס בעשור וחצי האחרון וראיתי הרבה דם
אין מה לעשות אנחנו במלחמה מתמדת
להיות חזקים ולחיות את החיים האזרחיים בצורה מלאה ושמחה .
מי שקשה לו יעזוב לתפקיד אחר או שילך לקבל טיפול.
אין מקום לפינוק מישהו צריך לעשות את העבודה הקשה.

ואין עם מי לדבר שרתתי בלבנון בתור חובש והמראות שראיתי שברו אותי רק לאחר שנים הבנתי מה עברתי ואז לא היה עם מי לדבר כי משרד הבטחון לא היה מוכן לדבר איתי

ואין עם מי לדבר שרתתי בלבנון בתור חובש והמראות שראיתי שברו אותי רק לאחר שנים הבנתי מה עברתי ואז לא היה עם מי לדבר כי משרד הבטחון לא היה מוכן לדבר איתי

והטיסים שמפציצים מטרות ,בן-היתר של אזחים.ומוכרחים לראת איך נשים וילדים שוכבים פצועים,ואין עוזר להם?
דוקא בישראל שיש מיון כה ''מפותח''שממיינים לכל דבר,החל מהאוניברסיטה,דרך קורס קצינים,וקורס טייסים. הייתי רוצה לראות''שסתם'' אנשים ש...מגיעים
לקורס טיס, לקורס קצינים,או ללמודי רפואה.
ואם החובשים כל כך סובלים ,כנראה שהמיון דפוק!או שקני-המידה להתקבל הוא לפי קריטריונים שרירותיים מתקבל רק מי...

לצוות ייפגע וחייו יהיו בידיי בלבד.
כשנלחמים חלקנו בקרב שווה.כשאחד נפגע האחריות כולה על כתפיי בלבד.
זה מבהיל בקרב ולא פחות באימונים.
זוכר את כל הפעמים שיצאנו לפעילות ואני בודק שוב ושוב את הציוד, מעמיס על עצמי כמויות אדירות של ציוד מציל חיים...

בסדיר השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה בתור חובש קרבי.ראיתי וטיפלתי בלוחמים וחברים פצועים-חלקם גם מתו לי בידיים,לצערי.
לא מאחל לאף אחד חוויות מסוג זה.
המשכתי בשרות בלבנון עד לשחרורי.
לאחר השחרור נקראתי למילואים מספר עצום רב של ימים בצבא. כחובש קרבי בלבנון וברמת הגולן.
הנטל העצום של המילואים פגע ללא ספק גם בלימודיי באוניברסיטה.
המשכתי בשרות מילואים מבצעי כל שנה,לעיתים אף פעמיים בשנה-כרוב החובשים- עד שנפצעתי בפעילות מבצעית בג'נין בשנת 95.
לתדהמתי. היחס לו זכיתי ממשרד הביטחון וממחלקת השיקום היה מחפיר ומשפיל,מלבד אנשים טובים מעטים המקשיבים לנכים,המערכת מתיחסת באטימות ובהשפלה,בזלזול ובחוסר אמון.
עקב פציעתי (אומנם אחוזי נכות נמוכים יחסית), נאלצתי להיות בגבס כחצי שנה,ועקב כך אף עזבתי את עבודתי.
לתדהמתי גיליתי שהביטוח האזרחי להבטחת שכר במקרה נכות אינו תקף אם הפציעה נגרמת בצבא.
נאלצתי לחיות מקצבא מגוחכת ,לאכול את כל חסכונותיי,כולל הפנסיוניים.עד היום לא הצלחתי להתאושש.
בנוסף על המשבר הגופני-נוסף משבר כלכלי קשה ומשבר נפשי עמוק.
כמוני ישנם נכים רבים אחרים.

היכן אוכל למצוא את פרטי המחקר בשלמותו?

למה תמיד, גם בסדיר וגם במילואים, התייחסו אלינו, החובשים, כ''לוחמים סוג ב'''.....

(או שלא הבנתי?).