נס זה מה שהוא צריך
הכלכלה מתפרקת, איראן מתקתקת, אירופה עוינת ואמריקה מנוכרת. נתניהו יודע את מצבו. השאלה היא מה הוא עושה בנידון. לבני יודעת לאיזה גיהינום הוא נכנס, אז היא מעדיפה לחכות לגן עד
הוא היה בקושי בן 47. הזחיחות עלתה לו לראש במהירות. במקום לגשת לתפקיד ביראת כבוד, בתחושת קודש ולנסות ללמוד מניסיונם של אחרים, נכנס נתניהו ללשכת ראש הממשלה כאטילה מלך ההונים. כל מי שחווה פעם חילופי שלטון מכיר את התחושה הממכרת, המשכרת והמשקרת של עוצמה אינסופית, של אני ואפסי עוד, של הכל אפשרי. נתניהו, שנקלע לתפקיד צעיר וחסר ניסיון, עשה את כל השגיאות האפשריות.
בישראל, הישרדותו של ראש ממשלה תלויה תלות מוחלטת באיכות התנהלותו. מי שקובע את התנהלותו הם אנשיו. המעגל הראשון של האנשים המייצרים את סביבת העבודה שלו. המשקל הסגולי של כוח הייעוץ שסובב אותו. איכותם הסגולית של המוחות שריכז סביבו, ניסיונם המצטבר של קומץ האנשים הקרובים אליו, היכולת של הצוות לעבוד בהרמוניה, להשקיט את האקווריום, לנטרל את הלחצים החיצוניים, לקבל את עשרות ההחלטות היומיומיות שאינן צריכות להגיע לשולחנו של הבוס ולנפק לו עבודת מטה מסודרת שתאפשר חשיבה בהירה וקבלת החלטות יעילה.
זוכרים את מצעד האנשים שהובאו ונשלחו מסביבתו של נתניהו בקדנציה ההיא? את עו"ד פנחס פישלר, איש תם, ישר וראוי, שהובא להיות ראש לשכה ואחר כך הפך קורבן לרצח אופי שביצעו בו אנשי ביבי (בראשותו של איווט ליברמן) כולל עירוב שקרי של השב"כ, עד שפישלר נאלץ לתבוע את עלבונו במשך שנים מאמצעי התקשורת (וכולנו התנצלנו).
זוכרים את תא"ל דוד אגמון? עוד ראש לשכה שנמוג מעצמו? את דן שומרון המנוח (יו"ר צוות המשא ומתן עם הפלסטינים)? את דורי גולד, שהיה יועצו המדיני של נתניהו, עד שזוהרו הועם, והובא במקומו עוזי ארד, שגם זוהרו הועם אחר כך? את יועצי התקשורת שי בזק ואחריו אביב בושינסקי? מזכירי הממשלה דני נווה וגדעון סער? את ליברמן עצמו, שביום הראשון הספיק להעיף את היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה עו"ד אחז בן ארי ("אנחנו מחפשים אנשים בראש שלנו") ובשלב מסוים התפטר בעצמו כשהבין שנתניהו לא מסוגל לעמוד בלחצים (משה ליאון החליף אותו). את היועץ פרופ' ישראל חנוקוגלו? ועוד ועוד, רבים כחול אשר על שפת הים.
מה שזוכרים מהתנהלותו של נתניהו בימים ההם יותר מכל דבר אחר זה את פתיחת מנהרת הכותל ב-24 בספטמבר 1996, אחרי פחות מחמישה חודשים בתפקיד. יכול להיות שצוות מגובש יותר, מנוסה יותר, אחראי יותר, היה מונע מנתניהו את הפארסה הזו, שעלתה בחייהם של אנשים רבים והריצה אותו, מבוהל ומיוזע, לוושינגטון, שם מצא "חבר חדש", יאסר ערפאת שמו.
ועכשיו מה? אותו הדבר. לקח הוא לא למד, נתניהו. סביבתו עדיין כמרקחה. במקום שלושה אנשים, מתקהלים 30. הנה, ראש הלשכה המיועד. נתן אשל. לשעבר מנכ"ל "הצופה". בקרוב מנהל המדינה. אשל, אומרים, הוא איש טוב ונוח מזג, ש"מכיר את נתניהו הכי טוב". אכן , יתרון.
מצד שני, האם הוא מכיר את המדינה? האם הוא בעל ניסיון ניהול ברמות הללו? האם הוא מכיר את אמריקה? האם הוא, כמו שאורי שני שאל את אריאל שרון ערב כניסתם ללשכת ראש הממשלה, "הטיס פעם ג'מבו?", האם יש לו היכרות עם המסדרונות של האיחוד
האם יש לו עצבי ברזל, אישיות מפלדה, כושר אבחנה, יכולת עמידה בלחצים? האם הוא מסוגל להיות "האיש הרע", שיבודד את ראש הממשלה מהרעשים החיצוניים ויאפשר לו לעבוד בשקט? האם כשהוא נכנס לחדר, מושלך הס? האם יש בו הכריזמה המשתקת, העוצמה הפנימית, החיוניות והיכולת לעמוד בלחצי התפקיד המסובך ביותר בעולם? ספק רב.
בחודשים האחרונים אשל הוא סמנכ"ל "ישראל היום". מושך משכורת, בעצם, משלדון אדלסון ועובד אצל בנימין נתניהו. כלים שלובים. מדובר בחומר מעניין. אצל אולמרט זה בטח היה כבר בדרך לכתב אישום. אבל אצל נתניהו, בינתיים, סופרים ימי חסד. גם זה ייגמר בקרוב. כשיתברר, אם יתברר, שפרופ' דניאל פרידמן נשאר במשרד המשפטים, החסינות עלולה להיעלם. אזהרות כבר שוגרו. עלומות, אבל בוטות.
בנימין נתניהו 2009, באוקטובר בן 60, הוא בשל יותר, מנוסה יותר, שקול יותר מביבי 96'. מצד שני, נראה שלא הפנים את הסיבות האמיתיות להתרסקות ההיא. בסביבתו ניטשים מאבקי כוח ביזנטיים, קרבות דיאדוכים גרוטסקיים וכל מיני מאבקי כיבודים לא רלוונטיים. הוא מוקף חובשי כיפה דוברי אנגלית, חלק מהישיבות האסטרטגיות מתנהל באנגלית, והוא מושפע בעיקר מהאחרון שדיבר איתו.
תנאי הסף לקבלה ולהשפעה בסביבתו אינם ענייניים, אלא קשורים לענייני משפחה וגינונים. בהתחשב בעובדה שתהיה לו, כנראה, ממשלת ימין צרה, כלכלה מתפרקת, מצב ביטחוני מאיים, איראן מתקתקת, אירופה עוינת ואמריקה מנוכרת, יזדקק נתניהו לצירוף נדיר של מעשי נסים, מזל וחסדי שמים כדי לשרוד. הוא יודע היטב את מצבו. השאלה היא אם הוא גם עושה משהו כדי לשנות אותו.
בכירים בליכוד, שמודעים אף הם למצב הזה, חוששים להתערב. לבל יבולע להם. איש לא אומר את האמת, איש לא מצביע על החולשות, על הצרכים, על הבעיות. איש לנפשו. בינתיים, יש להם ממשלה להקים. והם לא ממש מתלהבים לקראת הקמתה.
ביום רביעי התקיים המרתון הראשון של שיחות קואליציוניות בכפר המכבייה. הם יושבים שם, המכובדים מכל הצדדים, חנוטים וענובים, לוחצים ידיים ומצטלמים. חברי הצוות של הליכוד, בראשותו של גדעון סער, נראים מהורהרים, אולי אפילו כבויים. ככה לא ממהרים לשלטון, ככה צועדים לגרדום.
רק אחד ישב שם ביום רביעי כחתן ביום כלולותיו. ח"כ זאב אלקין. הסיבה היא שהוא באמת התחתן באותו יום. כדי שלא יציקו לו, ביקש אלקין מאחד מחבריו לבוא לקחת אותו במכונית החתן-כלה המקושטת מרחוב צדדי. הוא ומריה, בחירת לבו, נישאו בערב בירושלים, במעמד מאה חברים קרובים בלבד. אלקין, ששמו מוזכר לתפקיד יו"ר הקואליציה (אם אכן תהיה ימנית צרה) הוא היחיד ששמח שם השבוע. כל האחרים יודעים מצוין לקראת מה הם צועדים. חתונה, זה לא.
בפגישה בין בנימין נתניהו לשר האוצר רוני בר-און שמע ביבי סקירה על המצב. ובכן, המצב רע. האוצר, כרגיל, פספס את המצב כשזה היה רלוונטי. מצבנו טוב, הם שיננו אז, אנחנו נכנסים למשבר במצב נוח, וכו' וכו'.
אחר כך התחילו לטפטף על "האטה" מסוימת, כשנגיד הבנק עוד נלחם באינפלציה והעלה ריבית. רק עכשיו, פתאום, נפל להם האסימון. הייצוא קורס (בקרוב למחצית!) גביית המסים קורסת, תכף המדינה כולה תבער כמו פרי גליל, עם מאות אלפי מובטלים, הפגנות ענק, מיתון כבד וקיצוצים דרמטיים בתקציב. העיקר שנתניהו הבטיח לש"ס את הקצבאות.
במהלך הסקירה של בר-און הביט יוסי לוי, הדובר של נתניהו, בביבי ולחש לו: "אולי נוותר על כל זה?". דברים דומים אמר גדעון סער השבוע במפגש פנימי. בשביל מה אנחנו צריכים את זה? מי שיקבל בחודש הבא את המפתחות של המדינה מקבל פצצת מימן מתקתקת שתתפוצץ לו בכיס לאורך השנתיים הקרובות. משימת התאבדות מטורפת, בלתי אפשרית, שתרסק כל מי שינסה לעמוד בה. ביבי יודע את זה. גם ציפי יודעת.
ביום ראשון שעבר הבחינו חדי העין והאוזן שבין יושבי ישיבת הממשלה שהשר אלי ישי, מנהיג ש"ס, יוצא ובא מהחדר. שלוש פעמים נקרא ישי אל מחוץ לאולם הישיבות וניהל שיחות טלפוניות מחדר המבואה. השם "גדעון" נשמע ניתז מפיו, כשהוא מקשיב בעניין רב למה ש"גדעון" המסתורי מקריא לו מעברו השני של הקו. באותו זמן ניסחו אנשי הליכוד את מכתב התשובה שלהם לדרישותיו של אביגדור ליברמן והטרידו את ישי במהלך ישיבת הממשלה כדי לעדכן אותו בניסוחים השונים וכדי לקבל את אישורו.
כזה הוא הקשר בין ש"ס לליכוד, בימים אלה. אינטימיות של שותפי סוד, שנרקמה ונכרתה באוקטובר האחרון, כשציפי לבני, טירונית פוליטית שכמוה, כיתתה רגליה בין חצרות הרבנים וניסתה להקים ממשלה נגד כל הסיכויים. נתניהו, מגובה בגדעון סער ובסילבן שלום, חתר מסביב במרץ, כרת ברית עם ש"ס, משך את רפי איתן והשאיר את לבני בלי קואליציה. עכשיו הם מייבבים שתבוא ותציל אותם.
לבני, שיודעת לאיזה גיהינום הולכת הממשלה הבאה, מעדיפה לחכות לגן העדן. היא מוכנה להיכנס, בתנאי שתהיה השותפה הראשונה, העיקרית, האסטרטגית. היא, ולא ש"ס. היא, ולא האיחוד הלאומי. נתניהו, שפינה את חברון, המשיך את אוסלו וחתם על הסכם וואי, יודע ש"שתי מדינות לשני עמים" הוא העיקרון היחיד עליו יכולה להתבסס ממשלה בישראל (אלא אם כן היא מעדיפה מדינה אחת, לכל אזרחיה).
מצד שני, אם יגיד את זה, יאבד את הימין, יהפוך לבן ערובה של לבני וייאלץ להיכנע לתכתיביה. בעברית קוראים למצב הזה מלכוד. או שמישהו יבוא וימצא דרך לעקוף אותו או שלא. בינתיים עומדת לבני במריה. היא מביטה סביב ורואה את החברים סובלים. את מופז, שמביט בעיניים כלות בהזדמנות ההיסטורית לחזור למשרד הביטחון. את דליה איציק, שמעשה ידיה טובעים במדבר האופוזיציוני. מביטה ושותקת.
במעמד השבעת הכנסת פטפטה לבני עם נתניהו, שדיבר על פגישה ביום שישי בבוקר. "אני בים ביום שישי בבוקר", אמרה לו לבני. "אני מוכן גם לבוא לים", אמר נתניהו. "אז תבוא לחוף הצוק", צחקה לבני. היא לא בטוחה שהיא רוצה להיות על הצוק הזה איתו. שיתרסק בלעדיה. הוא הרוויח את הממשלה שלו ביושר, היא אומרת, אחרי שהשתלט על המנדט להרכבת ממשלה דרך קולות הימין, הוא מחויב.
ממשלות קמות כדי לקדם דברים, ולי אין כוונה להיכנס לשום ממשלה כדי להלבין דברים. לדברי לבני, זה לא רק השותפות הקואליציוניות. זה גם הליכוד עצמו. תראה את רשימת הליכוד, היא אומרת לבן שיחה, תראה את האנשים. מה אפשר לקדם איתם? הם נטועים עדיין בימין. הרי שתי מדינות זה אינטרס ישראלי מובהק. אם הם עדיין לא מבינים את זה, אז באמת די כבר. שיעזבו אותי.
לא כולם שותפים להערכותיה של לבני. שאול מופז, למשל. הוא משוכנע שבסוף תהיה קואליציה. שההיגיון ינצח. הוא משוכנע שנתניהו ילך למהלך מדיני. הרי אין לו הזדמנות נוספת, זו הפעם האחרונה שלו, אומר מופז, הוא לא טיפש. הוא יגיע לבית הלבן, יתחבק עם אובמה, ידבר על תהליך מדיני, יחזור ויפנה כמה מאחזים, ינהל משא ומתן, יגייס את העולם נגד הגרעין האיראני. אנחנו לא יכולים להישאר בחוץ במצב כזה. יש גם הזדמנות היסטורית לשנות את שיטת הממשל. אפשר לדרוש ממנו לעשות את זה מיד, וביחד. אפשר לדרוש חידוש המשא ומתן עם אבו מאזן עם כינון הממשלה. הוא ייתן לנו את הדברים האלה. אין לי ספק בכך, אומר מופז.
מה האובססיה הזו ללכת לאופוזיציה כשיש אפשרות להשפיע מבפנים עם 28 מנדטים? כשאתה המפלגה הגדולה בכנסת? בסוף, תהיה קואליציה מנהיגותית. זה חייב להיות. ואם לא? נשאל מופז. תשובה לא הייתה לו. קדימה בנויה סביב המנהיג, על פיו יקום או ייפול דבר, מופז יודע את זה מצוין. הוא יצטרך לשכנע את לבני. ספק אם יצליח.
אביגדור ליברמן, מה אומר? ליברמן כבר מתכנן את הבחירות הבאות. במצב הדברים הנוכחי, הוא אומר בפורומים סגורים, זה לא ייקח עוד הרבה זמן. ליברמן די מיואש מנתניהו. ביבי, אומר איווט בשיחות סגורות, לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. ממשלת ימין צרה, יודע ליברמן, תהיה צרה צרורה, קצרה וטראומטית.
שמעתי היום בבוקר, אמר ביום רביעי, את המשוגעים ברדיו. את כצל'ה ועוד כמה. אני משתדל לא להעיק על ביבי, לא מתקשר אליו אם הוא לא מתקשר אליי, אבל לא ברור לי לאן הוא חותר, ואני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות חלק מזה.
מי שכן רוצה, ועוד איך רוצה, זה אהוד ברק. "בהכרזות לא בולמים סרכזות" (צנטריפוגות, ב"כ) אמר פעם ברק, כשניסה להפציר בכל הפטפטנים להפסיק לקשקש על הגרעין האיראני ולתת לישראל להמשיך בעבודה שקטה ולעולם להפעיל את הלחץ. עכשיו, לא עובר יום בלי שברק עצמו יפמפם את הנושא האיראני בפני כל מי שמוכן להקשיב. הוא משתוקק להישאר במשרד הביטחון. גרעין איראני, גרעין אחר, מה שיבוא קודם. העיקר שעם ישראל יקרא לו להישאר שם ולהצילו. בהכרזות, מתברר, אפשר לבלום סרכזות. כשרוצים.
ברק מדבר עם נתניהו לא מעט, מוחו קודח בניסיון לטכס עצה, למצוא פתרון, לגייס איזה שובר שוויון שיגרום לשלי יחימוביץ ולחבריה להתפכח, להתעורר ולבוא אליו בתחינה שיישאר. מהלכים דומים עשה ברק אחרי תבוסתו הקודמת, לאריאל שרון. גם אז רצה להישאר שר הביטחון. גם אז כשל. גם אז איראן הייתה בדרך לגרעין. אבל ברק הלך הביתה. הפעם אין לו כוונה כזו. לפחות לא בינתיים. מאמר מכונן ב"הארץ" על הצורך באחדות נוכח הגרעין האיראני כבר התפרסם. בסוף הם יבינו, אומר ברק לעצמו. השאלה היא מתי הוא יבין.
נא להמתין לטעינת התגובות
