להגביל את "הכסף הגדול" בכל דרך
החברה חייבת לראות בתאוות הבצע לא רק מידה מגונה, אלא גם סכנה לשלום העולם
העובדות האלו נראו טבעיות עד לפני שנה ופחות מזה. היום הן נראות מוזרות, מנותקות לחושך המציאות החדשה: מיליוני צעירים באירופה ובאמריקה מתחילים את חייהם המקצועיים כמובטלים חסרי עתיד, נצנוצי העושר במזרח אירופה קורסים ובישראל מצליחים עובדי פרי גליל לחלץ שמונה ימי חסד כדי לנסות ולהציל את פרנסתם.
מי שלא הסתנוור מסחרחורת העושר הבין כבר מזמן שהעולם השתגע, הרבה לפני המשבר. שאין בסיס כלכלי למעמד המתנפח של המנהלים הבכירים בעולם וגם בארץ, של דוגמניות העל, של בעלי ההון, וכן, אפילו של נערי ההיי-טק שעשו אקזיט מוצלח וגרפו מאות מיליונים.
כבר שנים עוברת בת קול במרכזי המסחר, בבורסות, בבתי ההשקעות, בין סוכני השחקנים והדוגמניות, בבנקים ובממשלות העולם הראשון ואומרת: משהו השתבש בכפית הזהב של הקפיטליזם, אבל אף אחד אינו רוצה לשמוע. ואפילו עכשיו, כאשר בת הקול הפכה לצעקה, רבים ממאנים עדיין לשמוע.
בכל שיטה כלכלית-חברתית טמון זרע אובדנה. הקומוניזם היה הבטחה גדולה, אבל הכח שניתן בו ליחידים בשם הרצון הכללי, בלי האיזונים של הדמוקרטיה, חיסל אותו מבפנים, שכן הכח הבלתי מוגבל משחית וממכר. הקפיטליזם פועל בתוך מסגרת דמוקרטית. הוא זקוק לה. אבל זרע הפורענות שלו הוא החמדנות, תאוות הבצע הבלתי נשלטת של מי שזכה במעט כסף, ואחר כך בכסף נוסף ואחר כך בכסף רב מאוד, עד שנדמה לו שהמערכת כולה עובדת עבורו.
"היד הנעלמה" המפורסמת של הקפיטליזם מתגלית כפיקציה
לפני כמה שנים אמר לי איש משק בכיר ומצליח, שחלומו היה תמיד שהכסף יעבוד גם כשהוא ישן. הוא הצליח. הכסף של כולנו עבד בשבילו ביום ובליל. אבל באמירה הזו כבר נעוץ האובדן, אם לא של אותו אדם אז של המערכת שבתוכה הוא פועל, מערכת הכסף הגדול. הכסף הופך למטרה.
"היד הנעלמה" המפורסמת של הקפיטליזם, המכוונת לכאורה את הכלכלה, מתגלית כפיקציה. היד כלל אינה נעלמה. היא ידם של אלה שהתקבצו, מי במזל ומי בעבודה קשה, סביב הכסף הגדול. הם המנהלים אותו, יש להם שם וכתובת, ומסתבר שהם מנהלים גרועים, כי נדמה להם שהכסף עובד בשבילם.
אובמה הבין את זה. כל מהלכיו מעידים שהבין, ספק אם זה יעזור לו. בריטניה שאחרי תאצ'ר הבינה את זה. רוסיה שהשתכרה מהררי הכסף הפרטי מבינה את זה בדרך הקשה.
ראש הממשלה הבא של ישראל, חניך האסכולה של היד הנעלמה, מתחיל אולי לחבור בהתגנבות יחידים אל עבר תפיסה שפויה יותר של הקפיטליזם, גם לשיטתו. המשבר העולמי עמוק, ואיש אינו מסתכן בתחזיות על סופו. אבל כבר עתה עולה ממנו לקח מוסרי: החברה חייבת להגביל את הכסף הגדול בכל דרך אפשרית, ולראות בתאוות הבצע לא רק מידה מגונה, אלא גם סכנה לעתיד העולם ולשלומו.
נא להמתין לטעינת התגובות
