פעמיים ראש חודש
מדוע חוגגים את ראש חודש אדר במשך יומיים? איך הפכה קריאת פרשת זכור לקרקס עדתי? ואיך זה קשור לעמלק?
ראשית צריך להבין כיצד מחושב החודש העברי: אורכו של החודש נקבע על פי משך הזמן שבו משלים הירח הקפה אחת סביב כדור-הארץ, שהוא בממוצע 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו3 שניות (ע"פ חז"ל, שחישבו את החודשים בדיוק מופלא, יש להוסיף עוד שליש שניה) – כלומר, קצת יותר מעשרים ותשעה ימים וחצי.
צילום: יהונתן שאול
אך פה נוצרת בעיה, שכן אורכו של החודש אינו הולם את מערכת מניית הזמן הבסיסית ביותר שלנו – הימים. הרי לא יתכן שמחציתו של יום תהיה בחודש אחד ומחציתו תהיה בחודש אחר! משום כך יוצא שבכל שנה יהיו בערך מחצית מן החודשים בני 29 ימים ומחצית מהחודשים בני 30 ימים.
בימי קדם היה בית הדין מקדש את החודש באמצעות עדים, שראו את מולד הירח ובאו לדווח על כך. אך מכיוון שלא ניתן לראות את המולד באור יום מלא, הם עשויים לראות את הירח החדש באחד משני לילות: או בלילה שאחרי היום ה29 ואז יהיה זה חודש חסר, או בלילה שאחרי היום ה-30 ואז יהיה זה חודש מלא.
אבל פה נוצרת בעיה נוספת: הרי לעדים עלול לקחת זמן רב עד שיגיעו לבית-הדין, וזמן רב עד שתתפרסם החלטת בית-הדין, ובינתיים לא יוכלו לדעת אם היום ראש-חודש, או רק מחר. משום כך, מתוך ספק, נוהגים תמיד מנהגי ראש-חודש ביום השלושים. והיה אם במהלך היום השלושים יגיעו עדים, הרי שיום זה נחשב א' לחודש הבא, אך אם לא יגיעו עדים ביום זה, הרי שיום השלושים (שכבר נהגו בו מנהגי ראש חודש) יחשב כיום ל' של החודש הקודם, ולמחרת יהיה ראש-החודש האמיתי – א' של החודש הבא.
בימינו כבר לא מקדשים את החודש על פי הראיה, אלא על פי לוח קבוע, אשר יצירתו מיוחסת להלל השני (שנת 359 לערך). גם בלוח זה חלק מהחודשים מלאים (30 יום) וחלק חסרים (29 יום), אבל כבר אין לאיש ספק מה הם. הספק אמנם הוכרע, אך המנהגים הנובעים ממנו ממשיכים לחיות בקרבנו, שהרי גם כיום אנו נוהגים יומים ראש-חודש בחודשים המלאים.
ספקות שלא הוכרעו, או שהוכרעו אך מסרבים לגווע, מלווים את חיינו בתחומים רבים,
ובחודש אדר בפרט. נזכיר שלושה ספקות בענייני קריאה בתורה ובמגילה, המופיעים בחודש זה.
נהגו להדר בקריאת פרשת זכור (בשבת הסמוכה לפורים) הידור מיוחד: כל עדה קוראת בתורה על פי ההגיה (והמנגינה) המסורתית שלהם. מקריאה בתורה הפך האירוע לשילוב בין בית התפוצות ל"זכרונות מבית אבא": אשכנזים המנסים נואשות להדר בהברה אשכנזית שאין הם מכירים כבר שני דורות, תימנים מגמגמים הנשמעים כאילו הפה שלהם מלא גת. אל הקרקס העדתי הזה, שיש בו משהו חינני, גם אם מתיש, התווספה עוד המצאה אשכנזית. כאילו לא די שקוראים את פרשת זכור כמספר העדות בבית הכנסת, עוד חוזרים האשכנזים על מחיית זֵייכֶר/ זֶכֶר עמלק פעמיים. כל עדה מקבלת סיבוב אחד, והאשכנזים גונבים סיבוב ורבע?! די לאפליה העדתית!
מקורו של מנהג זה (איך לא) בספק. בספר "מעשה רב" סימן קל"ד העיד המחבר על הגר"א: "כשהוא קורא פרשת זכור, קורא זֶכר בסגול תחת הזיין". אך בהסכמה ל"מעשה רב", שנכתבה על ידי תלמידו המובהק של הגר"א, ר' חיים מוולאז'ין, הוא מסתייג ומעיד כי רבו דווקא נהג לקרוא זֵייכר (בצירה). משום כך נפסק במשנה ברורה (תרפ"ה, יח): "דע, דיש אומרים שצריך לקרות "זֵכֶר עמלק" בצירי' ויש אומרים שצריך לקרות "זֶכֶר עמלק" בסגול. ועל כן מהנכון שהקורא יקרא שניהם, לצאת ידי שניהם". עד כדי כך נתחבב המנהג על האשכנזים, עד שכאילו אמרו: "כל שלא אמר שני דברים אלו בפורים לא יצא ידי חובתו: זֵייכֶר עמלק, וזֶכֶר עמלק" (זכר למקדש כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת). הנה ספק נוסף שנפסק להלכה.
באופן דומה, נוהגים האשכנזים בקריאת מגילת אסתר, לקרוא פעמים את הפסוקים במגילת אסתר שנוסחם מוטל בספק: קוראים ''להשמיד להרג ולאבד'', וחוזרים וקוראים ''להשמיד ולהרג ולאבד'' (אסתר ח', יא); קוראים ''ואיש לא עמד בפניהם'', וחוזרים וקוראים ''ואיש לא עמד לפניהם'' (אסתר ט', ב).
אגב, כל שלושת המקרים עוסקים בהשמדת עמלק ובכולם אין ספק אמיתי מהו הנוסח המסורתי של התנ"ך. לא לשווא דרשו חכמים ש"עמלק" בגימטריה "ספק", שכן אפילו כאשר אנו מבקשים למחות אותם מן העולם, אנחנו מנציחים את זכרם על ידי הספק איך קוראים את זה. מסתבר, שבסך-הכל עמלק עשו עבודה מצוינת.
יושי פרגון מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג - גוש עציון
נא להמתין לטעינת התגובות
