יומן קריאה
המלצה על שני ספרים חדשים, כך שאולי הצעירים יקדישו יותר זמן לקריאה ופחות להרג האחד את השני
לפי סקרים וראיונות עם מורים, הצעירים בימינו כמעט לא קוראים ספרים. הסופר הרוקי מורקמי, שעוד מעט נגיע אליו, מספר בראיון לרגל ביקורו בארץ שהוא יודע שאנשים צעירים לא קוראים אותו. "הם מעדיפים לשחק בסלולרי שלהם". במקרה של מורקמי זה לא נורא. ארבעה מיליון קוראים לא צעירים קנו את ספרו רק ביפן. הלוואי עליי ועל אחיי הסופרים המדוכאים שכותבים ספרים בשפות לא רווחיות.
אחרי שהפסדנו במלחמה ובבחירות, הספרים לדעתי הם הנחמה הגדולה שנשארה שלנו. הם מסתירים אותנו מהמציאות ומזיהום התודעה על ידי בהייה בהמית בערוצי הטלוויזיה, האופיום של ההמונים.
לפני זמן מה נכנסתי לאחד הסניפים של רשת סטימצקי, ונבהלתי. כן, היו שם כמה ספרים, בעיקר רבי מכר חסרי כל חשיבות, אבל חנות הספרים הפכה לפיצוצייה. יש שם צעצועים, ממתקים ושתייה קלה וכל מיני קישוטים לא ברורים. אבל הספרים, כמו העולם של קורמאק מקארתי שעוד מעט נבקר גם אותו, הפכו לערימה לא מחייבת שאולי בקרוב גם היא תיעלם ונישאר רק עם העולם הדועך עצמו.
בשהיות הארוכות והבודדות שלי בניו יורק, חנויות הספרים היו המדינה שלי. יכולתי לשהות שם שעות ולדעת שהנוברים האחרים בספרים הם כמוני. בעיקר בחנויות של ספרים משומשים כמו "סטרנד", "שקספירס" ו"גותמס" - ארצות בפני עצמן למהגרים זמניים ועניים.
כשיצאתי מאחת החנויות האלה כשבשקית שלי "עלי עשב" של וויטמן או "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס - שלושה דולר כל ספר - הרגשתי עשיר ובהחלט לא בודד. ספרים, כמו חברים, לא צריך הרבה, רק שיהיו משובחים.
השבוע קראתי שני ספרים שמומלץ לקרוא אחרי המלחמה - או במקרה שלנו בין המלחמות. ספר אחד של סופר אמריקאי מוזר שאנו יודעים מעט מאוד על חייו האישיים, וספר אחר של יפני שמתנהג קצת כמו כוכב רוק. האמריקאי נולד ברוד איילנד ב-33' והשני בקיוטו ב-49'. הספר האמריקאי הוא ספר מופת והספר היפני הוא ספר טוב ומנחם.
להלן המלצותיי החמות לשני ספרים שמאפשרים לנו להימלט לזמן מה לשטח המיגון היחידי מפני הבלי כלי התקשורת והמציאות העלובה והמשעממת: הספרות הטובה.
"הדרך" מאת קורמאק מקארתי, בהוצאת מודן. "מה היית עושה אם הייתי מת? אם היית מת גם אני הייתי רוצה למות. בשביל להיות איתי? כן. בשביל להיות איתך. בסדר( "הדרך", עמ' 12)
כמו רבים מכם, גם אני חושב פה ושם על סוף העולם ואיך הוא ייראה ומי בדיוק יישאר לספר עליו. מה יקרה כשלא רק סטימצקי אלא כל העולם ייהפך לפיצוצייה חרוכה?
ב"הדרך", כמו בספריו האחרים, שבכולם האלימות היא טבע האדם והעולם, מצליח מקארתי, בכתיבה גברית ומינימלית, שמזכירה גם את פוקנר וגם את בקט, ובאלימות יומיומית שהקורא מתרגל אליה בשם הקריאה, להכניס את הקורא לעולם שלם שאי אפשר לתאר או לשער אותו אלא בספרות מופת.
אמריקה שרופה, אבא ובן גוררים עגלת סופרמרקט לאורך כביש החוצה את המדינה שנכחדה. יש להם גם אקדח עם שלושה כדורים, את כל השאר הם צריכים לגנוב מהבתים השרופים של המתים.
אפוקליפסה עכשיו, סיפור רליגיוזי, כמעט תנ"כי, והקורא יכול ממש לנשום את האפר, להריח את ריקבון הגופות, ומעבר לזה להציץ ליחסים שבין האב לבן, שאין בהם דבר מלבד אהבה אינסופית, שאפילו סוף העולם לא יוכל להכריע.
שני אנשים לבד בעולם שאזל - ילד ומבוגר, וכל אחד מהם מכיל את כל עולמו של האחר.
כמו בספרים חשובים אחרים, "החטא ועונשו" ו"הרעב" למשל - באומללות הצרופה נחשף גם יופי נשגב. במציאות של כאוס מוחלט האב עדיין מנסה להגן על הילד מפני החורבן והמוות שמסביב כפי שאנחנו מסתירים מהילדים הקטנים שלנו את החדשות בטלוויזיה כדי שלא ייחשפו לעולם המבוגרים האכזרי.
אולי כשהילד יתבגר הוא יבין מדוע הסתרנו ממנו את כל מעשי הזוועה שחוללו המבוגרים אבל הוא בוודאי יסלח לנו על שעשינו זאת.
הקול השני
"ערבה עיוורת עלמה נמה", מאת, הרוקי מורקמי, בהוצאת כינרת.
"שאפתי מלוא ריאותיי את האוויר הפרוע של שנות השישים שאינן יודעות את המחר, ומטבע הדברים השתכרתי ממנו לגמרי. כן, כמה נפלא שיש לך מול העיניים דלת שיש לפרוץ אותה ("ערבה עיוורת, עלמה נמה", עמ' 68).
אם הקול שבו בחר מקארתי לספר את סיפוריו הוא קול האלימות חסרת הגבולות, הרוקי מורקמי בחר בסוריאליזם, וגם במקרה שלו, בגלל שהסופר משובח, הסוריאליזם מתקבל בהבנה ממש כמו המציאות. בספריו של מורקמי אתה מקבל בהבנה גשם של דגים הנופל מן השמים ואם חתול מדבר אליך אתה לא רק מקשיב אלא גם עונה לו.
אהבתי מאוד את "יער נורבגי" אבל הספרים האחרים של הסופר היפני המפורסם קצת העיקו עליי. בספר החדש, סיפורים קצרים - ז'אנר שרק לעתים רחוקות נוגע ללבי - מעפיל מורקמי לשיאים סוריאליסטיים חדשים, ובדרך כלל גם מאוד מצחיקים. זוג שחייו נהרסים בגלל שאכל סרטנים, זבובים שהתנחלו באוזן של אישה נרדמת, והסיק פור שהזדהיתי איתו בכל חושיי, "הפולקלור של תקופתנו".
משום שמורקמי הוא בערך בן גילי, אתה מוצא אצלו שוב ושוב את שנות השבעים ומה הן עשו לנו ואנחנו להן. אומרים שלפני שאתה מת עוברים לך בראש בהרף עין כל החיים שחיית. במקרה
שלי, הייתי שמח אם שנות השבעים פשוט לא היו מופיעות.
בסיפור האהבה הנכזבת מציג לנו מורקמי את הזוג היפה והמצטיין בתיכון של שנות השבעים. למרות מהפכת המין ומוזיקת הפופ (שתמיד מופיעה בסיפוריו של הסופר שהוא גם אספן תקליטי ג'ז כפייתי), כולם מקנאים בבני הזוג הזה אבל רק בן כיתתו של הסופר - והוא מתוודה על כך בפני חברו רק אחרי שנים רבות - לא מקבל מין מאהובתו היפהפייה. היא אומרת לו שהוא אהבת חייה אבל בתור בעל הוא ממש לא מתאים לה. באותה הזדמנות היא גם מבטיחה לו שאחרי שתתחתן עם מישהו היא תבוא לשכב איתו ברצון ובשמחת חיים.
הסיפור הקצר הזה מסמל בעיניי את כל המבוכה והעולם המבולבל של שנות השבעים שהיו סוערות אבל תמיד כנראה זה היה מישהו אחר שבילה וניצל את השנים העליזות ההן.
אלה הן הצעות הקריאה שלי, צעירות וצעירים. לכמה שבועות בחורף המדומה הזה, התנתקו מקופסת השוטים והאס-אם-אסים המעייפים ותקראו קצת בבקשה.
מי יודע, חברות וחברים, אבל נראה לי שיש מצב שאם תקראו כמה ספרים טובים, לא תוכלו להפסיק עם זה; לא תהיינה מלחמות משום שאי אפשר לקרוא ולהרוג זה את זה באותו זמן. ואז גם אולי יבוא אלינו החורף האמיתי, ויירד גשם, הרבה גשם.
נא להמתין לטעינת התגובות
