מלחמה חדשה, רטוריקה שונה
לוחמי צה"ל, במילואים ובסדיר, שונים מהחיילים שלחמו כבר בשביל המדינה בדבר אחד. הפעם, זה נראה אישי
אני לא בטוח כמה קצינים וחיילים, גם אז, אכן יצאו לקרב מתוך התחושה השלווה, הכמעט נקייה מרגשות, שאביטל מתאר. במלחמה ששולטים בה הפחד ואי הוודאות, הכללים המוסריים מתהפכים. קשה מאוד לעשות אותה בדם קר. אבל זה היה האתוס של צה"ל ושל חלק גדול מהחברה שממנה בא: גורלנו במקום הזה היה ויהיה, כנראה, גם להרוג ולהיהרג. כשתורנו יגיע, נעשה את זה מתוך ניקיון דעת, גאווה במי שאנחנו-וידיעה שאחרי המלחמה יש גם מחר, בו נצטרך לחיות בראש וראשונה עם עצמנו.
אני מסתכל בטלוויזיה בתמונות החיילים, הלוחמים עכשיו בעזה. אני שומע את המילואימניקים המתכוננים לפעולה. פניהם אינם שונים מהפנים שהיו לנו אז: צעירים, רוצים לעמוד במבחן, מסתירים את הפחד מאחורי גאוות יחידה. אבל הרטוריקה שמלווה את "עופרת יצוקה", מבתי זייתון ועד לדפי העיתון, אחרת לגמרי: היא מתייחסת לאויב באופן אישי לחלוטין. יש בה צדקנות, הצדקה מוחלטת של כל מה שאנחנו עושים בשם ההגנה על עצמנו, לפעמים - בעיקר בצד האזרחי - כמעט היסטריה.
החיילים שנלחמים במלחמה הזו הגיעו לצבא מאותו מקום שאביטל ואני באנו אליו אז, אבל חוויותיהם במהלך השירות אחרות לגמרי. את רובו העבירו באותם תנאים שהם נמצאים בהם עכשיו: עוברים דרך קירות לתוך בתיהן של משפחות פלסטיניות, לוחמים באויב שרגע הוא מסכן את חייך וחובה להרוג אותו, ורגע הוא מתחבא ואסור לפגוע בו - ובהרבה מקרים אתה כן פוגע, במי שחובה ובמי שאסור.
מאיים יותר מכל קסאם
דילמות הלחימה האלה אינן קיימות בזמן אמת, אתה עושה מה שצריך כדי להגן על עצמך ועל חייליך, אבל בסוף קיים האקט הפיזי שביצעת: שחרור הפצצה מעל שכונה מאוכלסת, הירי לעבר בתים שאתה לא לגמרי בטוח מי נמצא בהם. בסוף, מסה קריטית של פעולות כאלה אינה יכולה שלא לחדור אליך ולשנות אותך.
זוהי מלחמתם של בני הדור הזה, וצריך לתמוך בהם בלב שלם ולהודות להם על שהם עושים אותה. אבל צריך גם, יותר מאי פעם, לקיים את החובה האזרחית לתת לה משקל נכון, לקיים כחברה את הסגנון הראוי שקשה יותר לשמר בשדה הקרב: להיות קרים ונעדרי פאתוס בראיית המצב ומה שנדרש ממנו. לזכור שניקיון
כפיים מרבי אולי אינו אפשרי במלחמה, אבל בלעדיו נתקשה לחיות ביום שאחריה. רק כך נהיה ראויים באמת למה שעובר על החיילים ששלחנו לרצועת עזה.
ישראל תצא מ"עופרת יצוקה" כמדינה חצי מטורפת: מדינה שמזלזלת בהחלטות בינלאומיות כשאלה אינן נוחות לה, שלא בוררת באמצעים ומתרברבת בכך שהיא מפעילה כוח הרבה מעבר למידה, שמתכנסת לתוך בכיינות קורבנית ומתגאה בהבדלים בינה לבין רוב העולם התרבותי. העמדה הנפשית הזו תגרום לנו נזק בעולם, כפרטים וכמדינה. חשוב מזה, היא תכרסם עוד יותר בתחושה הפנימית שמכוחה אנחנו חיים כאן. בעיניי, זה מאיים עלינו יותר מכל קסאם.
נא להמתין לטעינת התגובות
