מדשדשים בבוץ של עזה
ישראל מתעקשת להיות הנגררת ולדשדש במקום ליזום מהלך מדיני שיציב את חמאס בעמדת סרבן הפסקת האש הבלעדי
אילו היה חמאס מסרב, וברור שהוא היה מסרב, וכמובן גם ממשיך בירי הרקטות, הוא היה נתפס כאשם הבלעדי בהמשך הסבל של תושבי הרצועה. אבל ישראל החליטה שהיא לא יוזמת דבר. היא מדשדשת. היא נגררת. היא אינה מסוגלת לקבל שום הכרעה.
וההחלטה היחידה שהיא מקבלת היא יישור קו עם חמאס. חמאס אמר: "לא", אז גם אנחנו אומרים: "לא". אם עד עכשיו רק שונאי ישראל טענו שמדובר בצדדים שווים, עכשיו באה ישראל הרשמית ונותנת חותמת מדינית לכך.
הרי היה ברור מלכתחילה, גם לפני שבועיים, לאחר המכה הראשונה, וגם שלשום, לאחר החלטת מועצת הביטחון, שחמאס ידחה על הסף כל יוזמה ישראלית. ודווקא משום כך, ישראל הייתה צריכה להוביל מהלך מדיני, במקום לחכות לאלף ואחד שליחים. אם ישראל הייתה יוזמת וחמאס היה דוחה, לא היה צורך בשום כינוס של מועצת הביטחון, בהחלטה מביכה ובלחץ בינלאומי על ישראל. אבל ישראל התעקשה לדשדש. למה?
חמור מכך: התסריט המדיני היה ידוע מראש. זה תמיד עובד ככה. גם בשלבים מסוימים באינתיפאדה השנייה, גם במלחמת לבנון השנייה. ישראל מתחילה עם קופה מלאה של לגיטימציה, למעט הצווחנים הקבועים של השמאל הרדיקלי, ועיתונים אוהדי חמאס דוגמת הגרדיאן. עוברים ימים ספורים, וישראל מתחילה לאבד את הלגיטימציה.
החלטת התמיכה של הקונגרס האמריקני, עם כל הכבוד, חשובה הרבה פחות מהחלטת הבית הלבן. ומשם, מהמוקד הפרו ישראלי ביותר בעולם, חטפנו בשבוע שעבר זפטה איומה. לשם מה? הרי היה אפשר למנוע את החרפה.
אצלנו הסבירו הפרשנים שישראל, בעצם, לא דחתה את הפסקת האש. זה חמאס שהמשיך לשגר רקטות, ואז ישראל החליטה להמשיך במתקפה. עיון קצר בעיתוני העולם ו/או בדיווחי הרשתות הזרות מגלה מציאות הפוכה. הכותרות קובעות שני דברים: ישראל מסרבת לקבל את החלטת האו"ם, וישראל מואשמת בביצוע פשעי מלחמה.
מי שחושב שמדובר רק בעיתוני שמאל אדומים, משלה את עצמו. פה ושם יש עדיין מאמרי תמיכה בישראל, וטוב שיש. אבל כשנגמור לספור עד עשר, גם הם ייגמרו.
מי שלא מבין מה עושות הפגנות הענק בבריטניה, גרמניה, ספרד, צרפת ואיטליה - לא מבין שום דבר. זה גם לא חשוב שרוב המפגינים הם מוסלמים, ורק קומץ שייכים לבני אירופה הוותיקים. משום
גם אם רוב האירופים מתעבים את המפגינים הללו, שמזדהים עם חיזבאללה וחמאס ואל קאעידה, הם רוצים שקט. ואת השקט הזה, כך נדמה להם, הם יוכלו להשיג רק באמצעות לחץ על ישראל.
ישראל הייתה יכולה לחזק את עצמה ואת המחנה שמלכתחילה תמך בה. אבל ישראל בחרה להחליש את עצמה. הרי גם בהנחה שיש צורך בהמשך הפעילות הצבאית, גם בהנחה שיש צורך בהשגת עוד מטרות, הדרך להשגתן עוברת בתמיכה בינלאומית.
בלעדיה, ישראל תתקשה להמשיך. היו לנו הזדמנויות להשיג את התמיכה הזאת. עדיין יש לנו. אבל משום מה, ממשלת ישראל מתעקשת לעשות הכל כדי להכשיל את ישראל.
רבים ביקשו תרגום למאמר "פשעי מלחמה והסברה" שפורסם במעריב ביום שישי האחרון (בנוסף למאמר מיום שישי הקודם). להלן לינק לשני המאמרים המתורגמים. יש לרדת לתחתית העמוד, למאמר הנושא את השם " FIRST GAZA, THEN THE WORLD". התרגום למאמר "פשעי מלחמה והסברה" מופיע בהמשך. באותו עמוד ניתן למצוא הפניות לתרגומים נוספים ולשפות נוספות, של המאמר הראשון.
נא להמתין לטעינת התגובות
