מתי השמאל יודה בכישלונו?
האמונה העמוקה בצדקת הדרך שתוביל לפתרון המיוחל מעוורת את אנשי השמאל מלראות את הבורות שהופכים את דרכם ללא רלוונטית
חושיהם של אנשי שמאל אלה קהו במיוחד בשל דחיקתן של דעות אחרות והדרתן. וכאשר האוזן אינה כרויה לביקורת, והעין מסרבת להביט - הופכת האמונה היוקדת לחירשת ולעיוורת למציאות שסביבנו. במילים אחרות: כיצד קורה שבמשך שנים כה רבות הימין מתריע מפני המלחמה - והשמאל יוצר אותה? איך נדחקה לקרן זווית הדעה המכרעת בין מומחים בעולם שנגד טרור נלחמים עד חורמה, ואין כל טעם והיגיון לדבר עם יצרני הרוע ומפיצי ההרג? ואם לכל מאבק יש פתרון מדיני - איך זה שהמלחמה מוכרחה לפרוץ? ובעיקר, מדוע כה גדול כישלונו של השמאל - בארץ ובעולם - בהבנתה של תרבות המזרח בכלל וזו של הערבים בפרט?
דוגמה לכשל תפיסת העולם של השמאל: הנוסחה "שטחים תמורת שלום". הפירוש הפילוסופי הוא שלערבי הפרימיטיבי טוב ונפלא עם עוד אדמה, ולישראלי הנאור השלום הוא גן העדן. קרי, האדמה המקודשת בדם מול האדם ההומניסט. הפירוש המעשי של ההתנשאות הנאורה הזו היא שקומץ האדמה שבידי ישראל, כלומר שני פרומיל מהשטח שבידי מדינות ערב, לא השביעו ולא ישביעו לא את הארי מסוריה (אסד) ובטח לא את השועל הערמומי ממצרים (מובארק).
האומץ להתנער מהסכמי אוסלו
העובדות הרי מדברות בעד עצמן: אש"ף נולד על אדמת מצרים שלוש שנים לפני כיבוש יש"ע. אם חסרה באותם ימים לפליטים הערבים מדינה נוספת ל-22 המדינות הערביות - ניתן היה להקימה כבר אז. ואם הכיבוש כה אשם במצב, מדוע מתעקשות מדינות ערב להחזיק את מיליוני הפליטים המסכנים כבני ערובה מאז' 48, ותמיד, אבל תמיד, הדיבורים על הסכמי הקבע מובילים אל בעיית הפליטים מלפני 67'?
האם השמאל אמיץ דיו להתנער מהסכמי אוסלו שבעקבותיהם חדרו אל יש"ע ארגוני הטרור? האם תיתכן הודאה בעצם קיומו של דו-קיום בין יהודים וערבים
עד לבואם של הטרוריסטים מטוניסיה, ובעצם - האם שפיכות הדמים הנוראה של אלפי יהודים וערבים במשך פחות משני עשורים לא היתה מיותרת?
אם חפצי חיים הננו, חובה לנער את יסודות הציונות, את מטרות התנועה הנעלה הזו שהביאה מן הפזורה מיליוני יהודים והקימה את אחת מהמפוארות במדינות העולם בזמן כה קצר. ישראל יכולה להיות אור למדינות ערב החשוכות שכל תרומתם לעולם ב-100 שנים הוא שכול, דם והרבה נפט, אם רק נביט בהם במשקפיים אחרים, פחות פטרוניים ופחות מתנשאים. את המלחמה קיבלנו וגם את החרפה, כדברי צ'רצ'יל.
נא להמתין לטעינת התגובות
