הדרך לחברה הדתית עוברת דרך טבעת הנישואין
כשקראתי את הטקסט שלך לא יכולתי שלא להתקומם מול האגואיזם שזועק מהשורות במסווה של אינסטינקטים אימהיים חמימים. מה כל כך מזעזע בעובדה שבתך בת ה-23 לא התחתנה? מה מציק לך באמת? רווקותה, או העובדה שאת עצמך לא יכולה להשוויץ בבית כנסת? על מי הסיפור פה? עליה או עליך? תגובה לאמא לחוצה
בהתחלה התלבטתי אם להפנות אותו אליך או אל בתך, שהלב יוצא אל מול מכבש הלחצים שמופעל עליה בגילה הצעיר, או אליך. בסופו של דבר החלטתי - לך אשלח מכתב, לבתך אשלח רחמים.
אני בת 26. אחרי לימודים אקדמיים, אחרי טיול בעולם, יש לי רכב משלי, בית משלי (אני לא קוראת לו דירה). התברכתי בעבודה במקצוע שאהוב עלי ומפרנס אותי לכדי צרכיי בשלב זה של חיי. אני גם מאוהבת, לגמרי, בבחור שמאוהב בי. זה המקום לנקוש על עץ, לא? להגיד חמסה-חמסה-טפו-טפו-טפו, ולרוץ לבית הכנסת הקרוב להודות לאלוהים.
אני ובן זוגי לא נשואים. החתונה היא חלק מהתוכניות שלנו לעתיד הלא רחוק, אבל בגלל החשיבות הכל כך גדולה שאנחנו מייחסים למילים כמו "בית", "מחויבות לכל החיים" ו"חיי נישואים", אנחנו רוצים להבשיל עוד טיפה בחיינו כפי שהם.
הכרנו כשהייתי בת 23, בגיל ילדתך (שמשום מה אני מדמיינת אותה בבגדי כלה, כנראה שאת רואה אותה רק ככזאת והצלחת להעביר את האימאג' הוויזואלי הזה דרך הטקסט שלך). הכרנו ומיד התאהבנו. לאט לאט בנינו זוגיות, אנחנו עדיין בונים אותה. את כמובן אומרת בליבך עכשיו את מילת שתי האותיות שיש בה כל כך הרבה: "נוווווו".
אני מאושרת, אבל דבר אחד מעיב על אושרי, והוא החברה ממנה באתי. החברה שלא מסתפקת בתואר, בפרנסה, באישיות המתפתחת או בשמחת החיים שנובעת מהזוגיות שלי, אלא פולטת אנחת "איפה טעינו" בכל פעם שהעיניים מביטות באצבעי נטולת טבעת הנישואין.
אני מאושרת, אבל את ושכמותך לא מאמינים לי. אתם שבויים בטוטליטאריות של החינוך הדתי, שמשוכנע שהוא יודע יותר טוב מכולם מה טוב לכולם. אני לא ממהרת להתחתן? הנשמות הדתיות הטובות יגידו שאני בעצם מתה לעמוד מתחת חופה אבל זה הוא שכנראה לא כל כך רוצה. אני עוד לא נשואה? כל הישגיי, כל חלומותיי, כל הצעדים שצעדתי בעולם המפחיד והמופלא הזה בטלים ומבוטלים.
בינינו, יכולתי להתחתן בגיל 23. יכולתי להתחתן גם בגיל 21. מי שבאמת רוצה לעשות את זה בחברה הדתית עושה את זה. בתוך תוכה היא אולי מתפשרת,
אולי הייתי יכולה לשים את עצמי על המסלול הזה, אבל לא פעם אני חושבת, איזו מין בת זוג הייתי אם לא הייתי מתנסה בזוגיות? מנסה ללמוד מה זאת אהבה? איזו מין אמא הייתי אם לא הייתי מנסה לברר קודם את הזהות שלי – אם זה בטיולים בעולם ואם זה במסע העצמי שכל אדם עובר בשנים האלה (וסליחה על נגיעת הניו-אייג')?
החברה אולי לא מוכנה לקבל אותי עד הסוף אם לא עברתי דרך שער הגאולה של ארבעת מוטות החופה, אבל אני לא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי בודקת קודם כל מי אני ומה אני ואז ניגשת למלאכה המורכבת של הזוגיות.
אני לא תוקפת את מי שהתחתנה בגיל מוקדם ומי שקיבלה תעודת נישואין לפני התעודת-בגרות, אם זאת היתה הבחירה שלה. לא של אמא שלה, לא של אבא שלה, לא של החברה בה היא חיה. שלה.
אני גם לא מיתממת. המסע האישי אינו נפסק עם החתונה, כמובן. הזוגיות היא חלק מפיתוח האישיות שלך. חתונה היא לא "סוף מסלול" ואני מסכימה שלא צריך לראות בה כזאת, אבל לגדל דור של ילדות, או נערות, בנות 20-24 שמרגישות רע עם עצמן רק כי הן עדיין לא מצאו את האחד בשבילן זה לא רק טעות, זה ממש התעללות.
מ.ל, באשר את, כשקראתי את הטקסט שלך לא יכולתי שלא להתקומם מול האגואיזם הצרוף שזועק מהשורות במסווה של אינסטינקטים אימהיים חמימים. עם יד על הלב, מה כל כך נורא ומזעזע בעובדה שבתך בת ה-23, לא התחתנה? מה מציק לך באמת? בתוליה או החשש שתתפתה למערכות יחסים אחרות כי טבע האדם הוא לחוות תשוקה ולהתנסות גם באופן מיני?
מה מדיר שינה מעינייך, רווקותה או העובדה שאת עצמך לא יכולה להשוויץ בפני חברותייך בבית כנסת על החתן שלך ואמא שלו והנכדים? על מי הסיפור פה? עליה או עליך?
לבי לבי עם הבת שאמא שלה חרדה (!!) מכך שהיא מתבגרת ונהיית חכמה, כי "מי צריך את זה". את מנסה לתאר את עצמך כמו איזו פמיניסטית שעובדת בחברה מצליחה אבל, אאוריקה!, מצאה את האור בתובנה המרגשת לפיה כולן רוצות בסופו של דבר בית וילדים.
אז גם בלי להיות פמיניסטית, ראוי שבתור אישה, ודווקא אישה מצליחה, תביני שתארים וקריירה הם לא בשביל "לעשות רושם": הם בשביל ללמוד, להתפתח, להתקבל למשרות טובות ולשבור את תקרות הזכוכית של האפליה המגדרית בישראל. האם בישראל 2008 עדיין צריך להסביר שזאת לא סתירה לחיי משפחה, במיוחד בעידן האינטרנט והסלולארי? האם עדיין צריך לתת את הדוגמאות של רואות החשבון, המורות, מנהלות השיווק, העיתונאיות, האקדמאיות, מנהלות לשכות ועוד ועוד? ואת קוראת לעצמך אישה שהשתלבה?
ואפרופו קידמה – את רצינית שאת אומרת שכל מה שבנים רוצים בנישואים זה מין וארוחת צהריים חמה?! זאת טענה כל כך מיושנת שאני מרגישה שאני צריכה פפירוס או אבן בשביל לכתוב עליה תגובה.
האם כל מה שאת מאחלת לבתך הוא עולם של כיסוי ראש, מטרנה וטיטולים? הנקודה היא שאת, ואמהות שכמותך, לא חושבות על היום שאחרי החתונה. ואם כן, אז אתן לא חושבות על היום שבו התינוק יגדל.
לבת שלך יש זכות להתפתח, למצוא את דרכה בחיים. אם היא תבחר בעצמה להתחתן בגיל 23, שיהיה במזל. בינתיים את דנה אותה לחיים עם סימן "לוזר" על המצח, רק בגלל שהיא לא עמדה בציפיות האגואיסטיות שלך.
נא להמתין לטעינת התגובות
