עזה: תעיפו פה פצצות אבל תביאו לנו אוכל
2 ערים – 2 משפחות: כבר זמן רב שבמשפחת כחלות לא עשו סקס. מזון ותרופות הן בכלל חלום. מתים כל יום קצת, מבפנים. פרויקט מיוחד
- משפחת כהן, שדרות: הלב דופק כמו משאבת טרקטור
ביום שלישי האחרון ארזה איריס כהן את הילדים ואת עצמה ונסעה משדרות לנתיבות, לנוח. זה היה בערב. בצהריים נפלו שתי רקטות קסאם ליד הבית שלה. בחדשות דיווחו על "נפילה בשטחים פתוחים".
בבית משפחת כחלות ישבו וחיכו. בחושך. לחשמל, לגז, לפעולה של צה"ל, אם תבוא. מה שהיה הוא שיהיה, אמרו, משני צדי הגבול. הפחד הביס את התקווה. למחרת, ביום רביעי בבוקר, הגיעו הטילים גם לנתיבות. ילדי משפחת כהן חיפשו ממ"ד להסתתר בו. בבית משפחת כחלות בג'בליה הצטופפה משפחה שלמה. שוב חיכו. לחשמל או לגז או לנס. מה שיבוא ראשון. המעברים נשארו סגורים.
תשעה חודשים חלפו מאז פגשנו אותם בפעם האחרונה. משפחת כהן משכונה מ' 3 בשדרות. משפחת כחלות מרובע 9 במחנה הפליטים ג'בליה. שני צדדים של מלחמה אזרחית אחת. חורף, אביב, קיץ, סתיו ותהדייה אחת, עברו בינתיים. "רגיעה". הייאוש לא נעשה יותר נוח. ההפך. הוא רק גדל. כמו הכעס. כמו השנאה. העמיק. אין תקווה, אמרו השבוע. בשדרות. גם בג'בליה. אין פיתרון. מה יהיה? שאלתי. יהיה רע, אמרו. רע.
משפחת כחלות:
חרבי כחלות, בן 60, נולד בעזה. אמו הייתה בהיריון כשהגיעה ממג'דל, היום אשקלון, בגיל 48. קראו לו חרבי - מלחמתי, צבאי. בגלל שנולד במלחמה. את הבית בג'בליה קיבלו כשחרבי היה בן 11. 40 מ"ר. שלושה חדרים, סלון, מטבח, מקלחת ושירותים. עכשיו חרבי גר בבית הזה עם אשתו השנייה, נעימה, בת37 ועם בתם הקטנה זינאב, בת שנתיים.
בבית גרים גם שני בניו של חרבי מנישואיו הראשונים: אחמד, בן 21 ועבדו, בן 17. שניהם מובטלים. עזיז, בן 29, בן נוסף, מורה לאנגלית ואיש כוחות הביטחון של אבו-מאזן, מתגורר עם אשתו נעימה ושני ילדיהם, עבדאללה, בן חמש ומאלכ, בן שלוש, בקומה השנייה. בשבוע הבא ייוולד ילדם השלישי.
בדירה צמודה, 60 מ"ר, מתגורר הבן בהא, בן 33, קצין משטרה. הוא נשוי לרוזנה, בת 27 ויש להם חמישה ילדים. אחמד, בן 10 , היבה, בת 8, עבדאללה, בן 6, יאסין, בן 4 ומוחמד, בן שנתיים.
פעם, כשהייתה מגיעה הפצצה, היו בורחים. מחפשים מחסה. עכשיו אפילו הפחד הלך. "אני מעדיף שאני והילדים שלי נמות", אומר חרבי, "וחלאס, נגמר הסיפור".
תהדייה (רגיעה):
"תהדייה זו הפסקת טילים", הסבירו לילדים, "הישראלים לא עושים פעולות צבאיות ואפשר לישון בלילה". ביום שלישי, כשנגמרה הרגיעה, כינס חרבי את נכדיו. בחושך. לא היה חשמל. "הישראלים תופסים אותנו כמו מכונית צעצוע עם רמוט קונטרול", הסביר, "עונש קולקטיבי. גלעד שליט? הפוליטיקאים אכלו אותו. הממשלה שלכם לא רוצה לעזור להורים שלו ואלה פה (חמאס) רוצים יותר מדי אסירים. ככה הילד הולך ואנחנו משלמים את המחיר".
עזיז מוסיף: "הילדים ישנים טוב בהודנה, אבל כשהם קמים בבוקר אין להם חלב לשתות. אז מה זה שווה? או נחיה כמו שחיים או נמות כמו שמתים. לא באמצע. תעיפו פצצות ותביאו אוכל".
ביום של הפצצה:
בלילה, אחרי ההפצצה, עשה נכדו הבכור של חרבי פיפי במיטה. פעם ראשונה. הוא בן 11. "מה קרה לך?", שאלו אותו. "התחילו להפגיז, זה מה קרה", אמר .
תרופות:
ביום ראשון השבוע נותח מוחמד, הבן השלישי בבית משפחת כחלות, בבית החולים כמאל ע'דואן. לפני שנתיים הוא נפל מהקומה הרביעית. מאז הוא נכה. גר ליד מחסום ארז. הניתוח עבר בשלום וביום שלישי כבר שוחרר מבית החולים. הוא קיבל מרשם לאנטיביוטיקה, חומרי חבישה ומשככי כאבים. "תקנה לבד", אמרו לו הרופאים, "בבית החולים אין".
אספו כסף כל האחים, לקנות אנטיביוטיקה. משככי כאבים הם לוקסוס. מוחמד, אמרו, יתגבר לבד. "חיים על הברזל", אמר חרבי השבוע. "כמו הציפור המזמרת והיונה הלבנה שתפסו אותן בגרון והחזיקו
ככה , אמר, הוא מרגיש שאהוד ברק מחזיק אותם. יש לו בעיות לחץ דם וסוכרת ומחלת כליות. חי על תרופות. עד עכשיו קיבל תרופות מאונר"א. לפני חודש הלך וביקש "נורמיטן", תרופה להורדת לחץ דם. אמרו לו: "אדון כחלות, אין. נגמר". נגמרה התרופה לסוכרת, נגמרו התרופות לכליות. הלך לבית מרקחת וקנה הכל. שילם 400 שקל, מכיסו. כמעט רבע משכורת.
בחודש הבא, הוא אומר, כבר לא יהיה לו ממה לשלם. "כל העולם בוכה על המתים", הוא אומר, "אבל אף אחד לא שם לב לאלה שמתים כל יום קצת קצת".
קניות:
קונים כל יום. בהקפה. אין חשמל אז אי אפשר לשמור במקרר אוכל. ביום ראשון נסע עזיז לקנות פיתות. התור השתרך לאורך רחוב שלם. חיכה והתייאש וחזר בלילה. שוב תור ארוך. למחרת החליטו לאפות בבית. מחמוד כחלות, אחיו של חרבי, חיפש קמח בכל השווקים של עזה. לפני הסגר עלה שק קמח 70 שקל. היום הוא עולה 150.
מחמוד עבד שנים במפרץ. הוא איש עשיר. כסף יש לו. בכל זאת, קמח לא מצא. מרבית טחנות הקמח בעזה נסגרו בתחילת השבוע. אין חלב. אין לבן. אין שמנת. אין גבינות. גם דרך המנהרות לא מבריחים מוצרי חלב כי "לא עושים מזה כסף". גם טיטולים אין. "כל יום מפחדים שהילדה תעשה במיטה פיפי", אומרת נעימה.
בשבוע הבא אמורה אשתו של עזיז ללדת. מה יעשו בלי טיטולים? לא יודעים. מעגל הייאוש: אם יש קמח, אין גז. אם יש גז, אין קמח. אם יש גז ויש קמח - אין חשמל. אם יש גז, יש קמח ויש חשמל - מים אין.
רגע של נחת:
זוגיות:
רבים, בגלל המצב. "העצבים אוכלים את האדם מבפנים", אומרת נעימה. בחודש שעבר, היא וחרבי כמעט התגרשו. "עם כסף אפשר לשים רגל על כל דבר", מתרגם חרבי. "כסף, יעני, פותר את כל הבעיות. אבל כשאין כסף, גם האהבה בורחת".
יחסים:
לפני כמה שבועות בא חרבי "לשחק עם האישה" בלילה. "האו-האו-האו", אמר. "אין חשמל", ענתה, "איך תתרחץ אחר כך?". כשאין חשמל, אין מים. אם יש זרם מים חלש - המים קרים. אפשר להעלות את המים עם משאבה. 40 שקל לפעם אחת. יקר. פעם היו מקיימים יחסים לעתים קרובות. עכשיו מתאימים את עצמם למצב. "לא נהיה עם אשתי היום. נדחה למחר, מחרתיים, כי אין מים". חוסכים.
נעימה אמרה: "אם תתרחץ עם מים קרים - תמות". בלילה, בג'בליה, קר. חרבי החליט שמה יהיה יהיה. "הלכתי לדוש ונכנסתי לאט לאט". מאז הוא חולה.
גט:
לא מזמן התגרש מוחמד כחלות, הפצוע. אשתו, אומרים אחיו, "עשתה לו בלגן". רצתה כסף. גירושים עולים 4,000 דינר. מוחמד מכר את הארון, המיטה, הספות והכסאות בסלון תמורת 1,400 דינר. את השאר השלימו קרוביו. בינתיים, הכיר בחורה אחרת. לפני שבועיים התארסו. עכשיו צריכים במשפחת כחלות לעשות חאפלה לכלה ולקחת אותה לספר (40 דינר ירדני לתסרוקת). אביה של הכלה לוחץ. למשפחת כחלות יש זמן. "יתחתנו כשיהיה לנו", הם אומרים.
היריון ולידה:
בעוד שמונה ימים אמורה נעימה, אשתו של עזיז, ללדת. היא פוחדת. חושבת: "מה יקרה אם המטוסים של הישראלים יפציצו ומרוב פחד התינוק ייפול?". לבית החולים יגיעו במונית. היא ועזיז. לא הכינו כלום לתינוק. החלום הגדול של נעימה הוא "לקנות בשוק שמיכה חדשה מצמר". אבל , היא אומרת, "כל ילד מביא איתו את המזל שלו".
חגים, ימי הולדת:
ב-4 בנובמבר היה חרבי בן 60. לא חגגו לו. בשבוע שעבר, 18 בדצמבר, היה יום הולדת לאשתו. "מה אתה מביא לי?", אמרה לחרבי. "אני לא מספיק? ", שאל . "אין", אמר לה. "אין כלום". בחג האחרון, כשסיים להתפלל, בכה. כל חג הוא נוסע לבנות של האחיות שלו. מביא לכל אחת 20 שקל. לפעמים יותר. הפעם, הכסף נגמר ומשכורת לא נכנסה. "חג שחור", הוא אומר, היה לו.
ביום משחקים כדורגל, להעביר את הזמן. לא מדברים על המצב. מדברים על ברצלונה וריאל מדריד.
לא מזמן היה משחק של א-זמאלכּ המצרית. ראו בטלוויזיה והחשמל נגמר.
עזיז נסע מהר ל"איסטרן ג'בליה". לקח גנרטור מחבר. באו כל השכנים לראות את המשחק.
מנהרות:
עבדו, הבן הצעיר, עבד במנהרות כסבל. מאה שקל ליום. אחרי חמישה ימים התמוטטה לידו מנהרה. נבהל ועזב. "מה, נשלם את החיים שלי בשביל כסף?". הרוויח 500 שקל. טלפון סלולרי עולה 550. חרבי הוסיף לו 50 שקל, שיקנה טלפון נייד. בחג מכר עבדו את הפלאפון ב-350 שקל. במקומו קנה נעליים ובגדים.
שדרות:
"מה אכפת לי תושבי שדרות, אם לילד שלי אין חלב?", אומר עזיז. "שילכו קיבינימט כל תושבי שדרות ועוטף עזה".
פנסיה , חסכונות וחמורים:
חרבי צוחק. "אין לנו גרוש אחד". עובד בבית הדין השרעי. מרוויח 1,800 שקל בחודש. לא תמיד המשכורת נכנסת בזמן. בסוף החודש הוא יוצא לפנסיה. החל מ-1 בינואר לא תהיה לו שום הכנסה. ייקח מהילדים. השבוע שמעו על "החמורים בישראל". אם יש לחמורים בעיות, סיפרו להם, נותנים להם עזרה נפשית ואוכל טבעי. "עדיף להיות חמור מבן אדם בעזה", אומר עזיז.
צה"ל, פוליטיקה ובחירות:
אם צה"ל רוצה להיכנס - שייכנס, אומרים הבנים הצעירים אחמד ועבדו. "ברוך הבא. או נחיה חיים טובים לגמרי או נמות. לא פוחדים. "אין לי משהו לפחד עליו", אומר חרבי. "לא מיליון דולר בבנק ולא חיים טובים". מה יהיה, אומר בהא, "יהיה רע. כל יום, יותר רע מהקודם. יענו, הכל גרוע".
ציטטו פתגם. "אמרו לקוף: 'אנחנו רוצים להשפיל אותך. אמר הקוף: 'יותר מזה אין לכם מה להשפיל. אפילו התחת שלי כבר אדום'".
אירופה: עזיז מלמד אנגלית בסנטר. 12 שיעורים בחודש. 16 תלמידים. גילאי 22-9. 40 שקל בחודש, לתלמיד. כשאין חשמל משחררים את התלמידים הביתה. כולם רוצים ללמוד אנגלית ולטוס, אומר עזיז.
חולמים:
פעם דבקו באדמת ג'בליה. עכשיו לא. "לא רק אני", אומר חרבי. כל הילדים שלו "רוצים לברוח". לאן שייתנו. "לאירופה, לקנדה, לקוטב הצפוני", הוא אומר. "העיקר, מקום שאין יהודים".
בהכנת הכתבה סייע ספוואת כחלות
נא להמתין לטעינת התגובות
