שדרות: הלב דופק כמו משאבה של טרקטור
2 ערים – 2 משפחות: הצבע האדום – אדום מתמיד עבור משפחת כהן. אפילו להורים בנתיבות הם כבר לא יכולים לברוח. פרויקט מיוחד
- משפחת כחלות, עזה: תעיפו פה פצצות אבל תביאו לנו אוכל
ביום שלישי האחרון ארזה איריס כהן את הילדים ואת עצמה ונסעה משדרות לנתיבות, לנוח. זה היה בערב. בצהריים נפלו שתי רקטות קסאם ליד הבית שלה. בחדשות דיווחו על "נפילה בשטחים פתוחים".
בבית משפחת כחלות ישבו וחיכו. בחושך. לחשמל, לגז, לפעולה של צה"ל, אם תבוא. מה שהיה הוא שיהיה, אמרו, משני צדי הגבול. הפחד הביס את התקווה. למחרת, ביום רביעי בבוקר, הגיעו הטילים גם לנתיבות. ילדי משפחת כהן חיפשו ממ"ד להסתתר בו. בבית משפחת כחלות בג'בליה הצטופפה משפחה שלמה. שוב חיכו. לחשמל או לגז או לנס. מה שיבוא ראשון. המעברים נשארו סגורים.
תשעה חודשים חלפו מאז פגשנו אותם בפעם האחרונה. משפחת כהן משכונה מ' 3 בשדרות. משפחת כחלות מרובע 9 במחנה הפליטים ג'בליה. שני צדדים של מלחמה אזרחית אחת. חורף, אביב, קיץ, סתיו ותהדייה אחת, עברו בינתיים. "רגיעה". הייאוש לא נעשה יותר נוח. ההפך. הוא רק גדל. כמו הכעס. כמו השנאה. העמיק. אין תקווה, אמרו השבוע. בשדרות. גם בג'בליה. אין פיתרון. מה יהיה? שאלתי. יהיה רע, אמרו. רע.
משפחת כהן:
חיים כהן "קיאו", בן 45, נולד בשדרות. פה גדל. במאי האחרון חגג 20 שנות נישואים עם איריס, בתת 42, אשתו . היא מנתיבות. "כשהתחתנו, החליטו להשתקע כאן". יש להם חמישה ילדים: עמית, בן 20, חייל . מפקד ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. ירדן, בת 17, תלמידת תיכון. אוריאן, בת 12, לומדת בכיתה ז'. שלו, בן 8, תלמיד כיתה ב'. שירה, בת 6, בכיתה א'.
את הבית בשכונה מ' 3, 200 מ"ר וגינה, קנו לפני 14 שנה. פעם, כשהייתה נשמע אזעקת צבע אדום חיים היה רץ לתפוס מחסה. יש לו מסעדה. קפה קיאו, והמקום לא ממוגן. היום הוא כבר לא רץ. "הייאוש גבר על הפחד", הוא אומר.
תהדייה (רגיעה):
לילדים הסבירו שתהדייה זה הפסקת אש. "הערבים לא יורים ואין צבע אדום". "אבא'לה, עכשיו הפסקת אש", אמר חיים לשלו, הבן הצעיר. אחר כך נפל קסאם. "ילד, לא מעניין אותו אם נופל טיל אחד בשבוע או שלושה או שמונה עשר טילים ביום", אומר חיים. "הרגיעה רק עשתה את המצב יותר גרוע. הבטחנו להם שקט, ואז הם קיבלו בומבה בפרצוף".
ביום של הפצצה:
במוצאי שבת החזיר אותם חיים הביתה, לשדרות. הקטנים בכו.
ביום שלישי שוב ארזו ונסעו לנתיבות. חזרו ברביעי בערב. באותו יום נפל קסאם סמוך למסעדה של חיים, במרכז המסחרי. מההדף עפה לחיים תמונה על הראש. איריס צלצלה וביקשה ממנו שיבוא לקחת אותם.
האזעקה בנתיבות, אמרה לו, יותר מפחידה מהצבע אדום. לצבע אדום התרגלו כבר. חוץ מזה שלהוריה אין בבית ממ"ד. "כבר אין לי לאן להבריח אותם", אמר חיים. בסוף השבוע ירדו לאילת.
צבע אדום:
התרגולת של צבע אדום היא כמו לרכוב על אופניים. לא שוכחים גם כשיש רגיעה.
שגרה:
ביום ראשון האחרון לקח חיים את הילדים שירה ושלו לבית הספר. תמיד הוא לוקח קודם את שלו, אבל הפעם שינה את הסדר. בינתיים נפל קסאם. אם היה נוסע כמו תמיד, הוא ושלו היו נפגעים. "פוקס מאלוהים", אומר חיים. שלו נלחץ. "אם היית שמה לו יד על החזה, היית שומעת את הלב שלו, כמו משאבה של טרקטור". חיים החזיר אותו הביתה. באותו יום לא למד.
בכל זאת חיים אומר: "החיים צריכים להימשך". שלו לא הולך לבד לשירותים. גם שירה לא. לא מצחצחים שיניים לבד. איריס מקלחת אותם. מפחדים לצאת החוצה,
לפעמים , אומר חיים, הוא מנסה להיכנס לנעליים של ילדיו. לפעמים הוא כועס עליהם. חושב שהם "מנצלים את המצב". אבל , הוא אומר, בתכל'ס, הם באמת פוחדים. הם לא לוקחים אפילו כוס שתייה. "צריך להביא אותם עד לפריג'ידר", אומר חיים. אם אין קשר עין עם הילדים הקטנים, הם לא זזים. לא מספיק "מרחק נגיעה". צריך "נגיעה".
לינה משותפת:
ישנים עם הילדים במיטה או בממ"ד. "שמונה רגליים על הפר רצוף שלנו", אומר חיים. עצוב שבבית של 200 מ"ר כולם ישנים בממ"ד, שניים על שלושה מטרים. לא מזמינים אורחים. לא חור גגים ימי הולדת כמו פעם. כשמזמינים את הילדים לימי הולדת שולחים אותם "רק אם זה במקום ממוגן".
טיפול נפשי:
"לא עוזר". השבוע פורסמו נתוני מרכז חוסן בשדרות על בעיות התפתחות בקרב ילדי העיר ועוטף עזה שחיים תחת קו האש. במשפחת כהן לא צריכים נתונים רשמיים. "ברור לנו שלגדל ככה ילדים זה לא נורמלי". לכמה פסיכולוגים לקחנו את הילדים, אצל מי לא היינו, אצל מי לא טיפלנו. הטיפול עוזר ב-40 הדקות של המפגש, אחר כך הטראומה חוזרת. הבעיה לא נפתרת, אז למה שהטראומה תעבור?".
אשמה:
ההורים חיים עם רגשי אשמה. "כי אם אני לא עוזב את המקום אני בטח אשם במצב הנפשי של הילדים שלי", אומר חיים. גם איריס חושבת ככה. אבל יותר מכך הם מאשימים "את המדינה". לפעמים חושבים על הילדים שגרים בתל אביב. "אילו הם היו במקום הילדים שלנו, אחרי יומיים הם היו מחליפים הורים". "הילדים שלנו התרגלו". מקנאים בתל אביבים. "אבן אחת על תל אביב, וכבר הייתה תגובה".
זוגיות:
מתווכחים הרבה. בגלל המצב. "למה נשארים פה?", שואלת איריס. גם הילדים שואלים. "מה יש לך פה? ", אומרים לחיים. פעם ידע לענות. "הורים, משפחה, גדלתי פה". עכשיו , כבר כמה חודשים, בעצמו הוא אומר לאיריס "האמת? אין לי מושג". "אולי אני נשאר בגלל שאני מיואש". שואל "לאן נלך?. קריית גת, אשדוד, באר שבע? הכל מכוסה. הקסאמים יגיעו גם לשם".
כלכלה:
כשפתח את המסע דה במרכז המסחרי של שדרות, לפני שנתיים, חלם לעשות כסף גדול. בשנה האחרונה המצב הולך ונהיה גרוע יותר.
תושבים ממרכז הארץ שהגיעו לעודד ("אזרחים טובים"), מגיעים פחות. "באו פעם-פעמיים, אבל יש גבול. ממשלת ישראל לא מטפלת בנו, אז כמה אפשר". היום "עובדים 12 שעות ביום בשביל לקחת כמה אגורות הביתה". 1,050 דולר בחודש עולה רק שכר דירה.
קניות:
פעם איריס הייתה עורכת את הקניות. עכשיו היא פוחדת לצאת מהבית. "בגלל המצב". חיים קונה.
נהיגה:
איריס הפסיקה לנהוג. מה יקרה אם תהיה באוטו, בנסיעה עם הילדים, ופתאום יהיה צבע אדום? "אני צריך להיות גם מסיע לאומי", אומר חיים. "יש לי שתי מכוניות, ואני צריך לנהוג בשתיהן".
כעס:
כועסים על הממשלה. "נשארנו אנשים מושפלים בעיר מושפלת". חיים כועס גם על שר הביטחון. "אולי הוא טוב כמרצה בארצות הברית. עדיף שיחזור לשם. שיעשה לביתו. הוא לא עושה לביתנו". כועס על השוטרים שבאים מחוץ לשדרות וממשיכים לתת בעיר דוחות חניה גם כשיש מטחי קסאמים. "המשטרה שוברת אותי אפילו יותר מהטילים". שלו מקלל את הערבים. גם שירה כועסת על הערבים. "למה הם רוצים להרוג אותנו? אני ילדה טובה".
עזה:
חיים מרגיש עדיין חמלה כלפי 80 אחוז מתושבי עזה, ש"סובלים לא פחות מאיתנו". אבל , הוא אומר, "הם יכולים לפתור את הבעיה. זה בידיים שלהם". שירה אומרת ש"לא נעים שהאנשים בעזה זורקים עלינו את הקסאמים". היא מבקשת מהם "שיפסיקו. בגלל שאני רוצה שיהיה שלום בין המדינות".
מהפך:
פעם חיים היה בטוח "שלא ינצחו אותנו". בחודשים האחרונים הוא חושב הפוך. מאמין ש"אנחנו לא ננצח אותם".
תקווה:
אין. חיכו בשנה האחרונה שיהיה אור בקצה המנהרה ושום דבר לא קרה. עכשיו הם מיואשים. "מרגישים אזרחים סוג ז'", אומרים במשפחת כהן. "יש לנו רק חובות, אבל לא צריכים להגן עלינו. אנחנו שבורים".
פיתרון:
יודעים שהם "רוצים שקט" ו"שלא ייפלו קסאמים". אבל אין להם מושג מה הפתרון. "לעשות שלום" או "למחוק את עזה". איריס מיואשת. "אין מה לעשות. שום דבר כבר לא יעזור". חיים אומר ש"אנחנו (ישראל) צריכים לחשוב מה טוב לנו. לא מה יגיד העולם". העולם , הוא אומר, "אוהב אותנו כשרע לנו. איך היו מרגישים אנשים באנגליה, באיסלנד או בשוודיה, אם היו מפציצים להם את הבית?". צריך לפתור את הבעיה "גם אם נאכל לחם יבש".
פעולה של צה"ל:
שתהיה, "בעזרת השם". מוכנים לסבול, שיהיה בלגן ושיהרסו חצי משדרות, אבל ש"יפתרו את הבעיה". יחזירו את הגאווה לאנשים ולעיר. גלעד שליט? גם להם יש בן חייל, אז "כואב לנו הלב". אבל , הם מאמינים, ש"אם ימשיכו בה ג תנהלות הזאת, גלעד לא יחזור הביתה גם בעוד 20 שנה. הוא יישאר שם. כי אין כלום. אין דרך. אין אסטרטגיה". האנשים בכנסת דואגים רק "ל-30 אלף שקל שהם מקבלים. לא לנו ולא לגלעד".
איריס אומרת ש"מה שהיה, הוא שיהיה". חיים חושב ש"יהיה הרבה יותר גרוע". לא בונים על הבחירות. לא מאמינים לפוליטיקאים "כולם מנסים לטאטא את הדברים מתחת לכיסא. אולי עניין שדרות יסתדר לבד". מצדי , אומר חיים, "שיבוא לפה בתור ראש ממשלה פייסל חוסייני. אני אבחר בו. העיקר שישנה את המצב".
חולמים:
פעם דבקו באדמת שדרות. עכשיו לא. "אני לא מסוגל להישאר פה", אומר חיים. "שבור". שינוי של הזמן האחרון. בגלל שאין תגובה של צה"ל, אז נמאס לו. "הייתי בורח, לא עוזב", הוא אומר. איריס רצתה לעזוב כבר מזמן. גם הילדים. "אילו הייתי יכול, הייתי עוזב את הארץ", אומר חיים. "לנסוע. לא חשוב לאן. העיקר שיהיה רחוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
