חיה שמנהלת את עצמה או שורטת את חיי?

משה וחברתו בחרו לאמץ את החתולה גראנולה. אך, מתברר כי מחלום על חיים שלווים לצד חיית המחמד החדשה הפכו חייהם לסיוט. יומן אימוץ, פרק שני. הגרגור הגואל

משה אביעזר | 7/10/2008 12:24

פרופיל

המסע במונית מאס .או. אס חיות לדרום תל אביב היה מלא ניחוחות של התחלה חדשה. אני ישבתי במושב הקידמי והחברה ישבה עם גראנולה. מה היא עושה עכשיו? היא מסתכלת עלייך? היא מושיטה רגל דרך הסורגים? היא מגרגרת? שאלתי ברצף. היא לא עושה כלום, סתם בוהה במונית, אבל היא מגרגרת, ממש חמודה, ענתה ברצף החברה. מעניין אם היא תאהב את הצעצועים שקניתי לה ואם תתחבר לרעשי המפעלים ליד דירתי, תהיתי לעצמי.

חברה של גראנולה

הדלת נפתחה ונסגרה וגראנולה הייתה כבר בדירתי. רגע האמת הגיע. פתחתי את הכלוב לאט, והיא תפסה ריצת אמוק והסתתרה מתחת למיטה, אבל עדיין נגישה. לא בדיוק הוקרת תודה על קבלת הפנים החמה שקיבלה, אבל מה אני מבין בחתולים, אז התקשרתי לסברינה כדי להגיד שהגענו בשלום, וכדי לקבל כמה טיפים.

היא באמת נחמדה כמו שהבטיחו לי. "אמרו לכם על חלונות ודלתות? תסגור אותה בחדר אחד קטן בהתחלה לכמה ימים, הא אתה גר בדירת חדר, אז אוקי, עכשיו, שימו לה את האוכל ליד המיטה ופשוט תתנו לה להסתגל לסביבה החדשה. היא חתולה נהדרת. כל שאלה הכי קטנה אתה מתקשר אלי". היא צריכה להסתגל. אין בעיה, ניתן לה את הזמן.

לאחר 72 שעות- החיים שלי הפכו לסיוט. המצב שלי קשה. גראנולה היא בתו של השטן הממררת את חיי. לא לזה התכוונו המשורר, הסופר, סברינה או האישה עם המשקפיים. לא ישנתי שלוש יממות ואני שבר כלי.

מה עשינו לא נכון? בכל פעם שאני מניח את ראשי גראנולה קופצת עליי, נושכת אותי ושורטת אותי. זה התחיל משריטות חמודות כאלה, לא כעסתי, כשהיא באה לליטופים ליטפתי, אבל אחרי כמה שניות כאילו מפלצת נכנסה בה והיא פשוט תוקפת. כל כך רציתי לא להישבר, בטח שלא מהר כל כך. הקש ששבר את גב הגמל היה הבטן של חברה שלי. בזמן שהיא ישנה, התקרבה אליה גראנולה, החלה ללקק את ביטנה, ושוב השתלטה המפלצת- היא תפסה בשיניה את עגיל הטבור והחלה למשוך בכל הכח. לא הסכמתי לזה.

תחושת ריקנות

התקשרתי לסברינה שלא האמינה איך גראנולה שהיא מכירה הפכה לגראנולה שאני מכיר. "אני ממש מצטער", אמרתי, "באמת רציתי אותה אבל היא פשוט ממררת את חיינו מאז שהגיעה". "אני מבינה", אמרה סברינה, " כנראה היא ממש מפוחדת, אם תחכו עד סוף השבוע היא תתרגל וזה יהיה בסדר, אבל מה שתחליט, אני אקבל את זה".

רציתי להגיד שכן, רציתי לא לוותר, אבל ידעתי שעוד יום אחד כזה ואני מאבד את העשתונות או את ההכרה. לא היה מנוס מלפתוח את הכלוב שוב ולסגור בפניה של גראנולה את ההזדמנות לבית חם שודאי ייחלה לו, לפחות עד שמישהו אחר ייקח אותה לניסיון.

כל הדרך במונית אל ביתה של סברינה הסתכלה עלי גראנולה בעיניים גדולות, היא כבר ידעה. למרות שכמעט בקשתי מהנהג שיסתובב,

הלילות הקשים שלנו לא נתנו לי. לפני שהרמתי את הכלוב ממושב המונית, היא עוד ייללה בקול תחנונים דק. ואני, מלא ברגשות אשמה, לא נעניתי.

סברינה לא הייתה בבית. בעלה יצא לקבל את הכלוב, "לא הלך הא?" שאל בלי לשפוט. "לא", עניתי מושפל ראש, "היא עשתה לנו את המוות". "אני יכול להשאיר לכם את שק האוכל שלה? ואת הכלוב?" הכרחתי אותו לקבל את הנחמות המטיריאליות שלא הצליחו לזכות אותי מנטישה. " סברינה תעריך את זה מאוד", אמר ולחץ לי את היד.

כשפתחתי שוב את דלת דירתי, הריח של גראנולה עוד הציף את חלל החדר. תחושת ריקנות תקפה אותי כשראיתי את שקי החול, ארגז הצרכים, והעכברים שהספיקה לשחק איתם. נהיה משעמם בבית, ובעיקר מציק אצלי בראש.

בשבוע הבא, על החיים בלי גראנולה וההחלטה לאמץ בכל זאת חתול