מלחמת יום כיפור: הקרב על הזיכרון
רק מי שמוכן לערער על הנראטיבים המקובלים יבחן גם את האמיתות המזויפות על האחדות הלאומית בקרבות ההם
35 שנים אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים, היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה.
המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים, עשרות אלפי הפצועים והלומי הקרב, ואלה שנושאים איתם זיכרונות שהזמן לא מוחק, כל אלה מתעקשים לספר את סיפורם.
זה טבעי לגמרי, ונדיר רק אצלנו. כנראה שצריך אירוע בסדר הגודל של יום כיפור כדי לצלוח את מעטה העור העבה וסף הריגוש הגבוה שיצרנו לעצמנו. כנראה שצריך קהילה כמו שהייתה אז, לפני גלי העלייה וההפרטה והתפרקות השלטון, כדי לשמר את הזיכרון. כנראה שצריך טלטלה רגשית כמו שעברה על כל מי שחי כאן אז, כדי שהדיה עדיין יהדהדו אחרי כל כך הרבה זמן.
צה"ל שהה בלבנון 18 שנים, אבל הן היו נחלתה של קהילה קטנה, לא יותר מ-1,000 איש, כולל משפחות, בזמן נתון. בשנים האלה, שהן גם שנות האינתיפאדה, הוא גם הלך והתרחק ממהותו של צבא עם: הזיהוי שלו עם כלל שכבות האוכלוסייה התעמעם, חלק מהאליטות התרחקו ממנו נפשית, מלאכתו הייתה חסרת תהילה ושנויה במחלוקת.
על הלחימה בשטחים כבר אין ממש מה לדבר בהקשר הזה. ויום כיפור עדיין כאן. הקולות מן הזמן האחרון נוגעים לסיפורים, גדולים כקטנים, שנדחקו הצדה מסיבות שונות אל מול התימות הגדולות של המלחמה.
המחדל המודיעיני, גבורת הבלימה בצפון, הטרגדיה של
גורדון מנפץ אותו באומץ וביסודיות. לרוע המזל, בני פלד איננו כאן כדי להשיב לו ישירות וגם מוטי הוד, שהזדמן לי לערוך איתו את הראיון האחרון שנתן בחייו על העניין הזה, כבר איננו. איזה קרב אדיר וחשוב על הזיכרון זה יכול היה להיות.
מערכה נוספת, ממש בקרוב, תעסוק בבלימה בצפון. האם הושכחה גבורתם של לוחמי חטיבה 188, שנמחצה בימי המלחמה הראשונים ומפקדיה נהרגו? האם הסורים נבלמו בדרכם לכינרת או שלא התכוונו להגיע לשם מלכתחילה? האם זה חשוב? כן, למאות אנשים המהלכים בינינו ועבורם השאלות האלה הן מציאות יומיומית.
עבור לא מעט מידידיי, שגדלו בישראל המופרטת, התקשורתית והצינית, שבה אורך חייו של סיפור הוא באמת לא יותר מרבע שעה, יש לסיפורים האלה ריח חמוץ של ויכוחי קשישים על חלוקת התהילה. אבל בעיניי, הקרב על הזיכרון הוא מבחן לאיכותה של חברה.
רק מי שבאמת חשוב לו מה היה, חשוב לו גם מה יהיה. רק מי שמעז לחפור מתחת לכל נראטיב מקובל, שנכנס ביסודיות ובזעם לבדוק כל סיפור שהכל משוכנעים שהוא אמיתי, יבדוק גם את האמיתות שמנסים למכור לו לגבי מחר.
במדינה שבה כמעט אין היום כבר שום ויכוח, שבה ימין ושמאל ודתיים וחילונים מתכנסים תחת מטרייה נוחה אחת של "כולם נגדנו" ואחדות לאומית, חשוב לריב על מה שהיה פה פעם, בימים נוראים באמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
