ואתם ניצבים כבני מרון
כך נוצרו שני פנים כמעט הפוכים ליום ראש השנה. האחד כולו פחד מבקרת הרועה, השני זקיפות קומה של חייל בצבאו של המהולל במלכים. הרב ד"ר יהודה ברנדס דורש בפרשת ניצבים ובראש השנה
בתקופת המקרא, בה מרבית הישראלים היו חקלאים, היו ימים אלו ימי אסיף. ימים שלאחר עבודה אינטנסיבית של עונת הקיץ, איסוף הפירות, מיונם והכנסתם לממגורות ומחסנים. אלו הם ימים של התכנסות. מאז ימים טבעיים אלו התרחקנו מעל פני האדמה, הפכנו ליותר מתועשים ויותר דיגיטאליים.
את המחוג החליפו הספרות הקופצות מרגע לרגע. תודעת הזמן הזורם הומרה בזמן חולף, אך הטבע לא מניח. החצב שמבשר את בוא החג מעטר את שולי כביש שש כדי להזכיר לחולפים על פני מרחבי הזמן את הקצב הנכון יותר, המדוד יותר והקשוב יותר של החיים כולם. זהו האקלים של ימי הסתיו הישראלי.
ראש לכל חגי הסתיו הוא ראש השנה. שמו המקראי של החג "יום תרועה". משמעות התרועה היא הכרזה בחצוצרות או בקול שופר. בדרך כלל תרועה במקרא מבטאת שמחה. אך המסורת קבעה את ראש השנה כיום שבו נפתח משפטם של כל בני האדם בעולם, על ידי בית דין של מעלה. שופט כל הארץ בוחן את מעשי הפרט ואת מעשי הכלל ובמהלך של עשרה ימים, עד ליום הכיפורים, מנהל את דינם. המשנה קובעת (מסכת ראש השנה פרק ב) שבראש השנה "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון".
הפרוש העיקרי לביטוי: "בני מרון" היה הפרוש של התלמוד הבבלי: "כבני צאן". משמעותו היא, שכמו הצאן נכנס למכלאות והכבשים נספרות אחת אחת על ידי הרועה, כך אנחנו, כל באי עולם, עוברים בראש השנה לפני אלוהינו, והוא סופר ומונה ופוקד ומחליט על עתידנו.
על פי פירוש זה נכתב הפיוט הידוע "ונתנה תוקף קדושת היום" ובו המילים: "מי יחיה ומי ימות, מי ינוח ומי ינוע" וכו'. ברור שפירוש זה לא מאפשר לפרש את ה"תרועה" של ראש השנה כביטוי של שמחה, כי איזו שמחה יש לו לאדם העובר תחת שבטו של הרועה ועדיין אינו יודע את גזר דינו? התחושה היא של פחד, עם מתח גדול מפני הבאות. על פי אופי זה מסביר לנו התלמוד מדוע אין בתפילת ראש השנה שירת "הלל", אותה שרים בכל המועדים (בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד ב):
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה?
אולם עיון בנוסחי המשנה מגלה שייתכן והנוסח הנכון של המשנה הוא לא "כל באי עולם עוברים לפניך כבני מרון" אלא : "כבנומרון", ופירושו כגדודי צבא העוברים לפני המלך. זוהי פרשנות אחרת לגמרי. לא על משפט מדברים פה אלא על מצעד צבאי לכבוד יום חג כלשהו. החגיגה המסתברת באופן זה היא שביום ראש השנה ממליכים את ה' למלך על כל הארץ.
הנושא המרכזי הוא יום ההמלכה והקהל כולו מריע לכבודו של המלך. ביום הכתרה לא בוכים ולא מייללים. ביום זה עומדים כחיילים של המלך ובטכס רב רושם מכריזים על מלכותו. על פי האופי הזה נקבעו כמה כללים בראש השנה. לא בוכים בראש השנה, התפילות הרגילות מכילות הרבה פיוטים אך במקורן אינן כוללות קטעי "סליחות", שבאופן טבעי מעוררות דאגה ופחד בליבו של אדם.
כך נוצרו שני פנים כמעט הפוכים ליום ראש השנה. האחד כולו פחד מבקרת הרועה, השני זקיפות קומה של חייל בצבאו של המהולל במלכים. שני הפנים הללו של ראש השנה נראים כסותרים זה את זה אך באמת שני הפרצופין הם הדבר השלם.
במקום סתירה יש כאן משהו גדול יותר, שמבקש לבטא את ההתרוצצות הזו, שמלווה את האדם בנקודת זמן של מעבר משנה לשנה. השילוב בין רעידת הדין והמנון הצבא הצועד לפני בימת המלך מקנה לראש השנה את אופיו המיוחד.
את החיבור המיוחד הזה מוצאים גם בדרשת חכמים על הפסוק הפותח של פרשת השבוע שלנו, פרשת "נצבים". משה פונה לישראל במילים "אתם נצבים היום כולכם לפני ה'". "להתייצב" פירושו תמיד בזקיפות קומה ובבטחון. למה צריך משה לפנות אליהם בלשון זו? למה לא
התיאור של הפרק ההוא מזעזע. עם מטולטל ומרוסק, מגורש מביתו ומבוהל מכל עלה נידף. כל מי שקורא את פרק התוכחה ההוא עומד תלוש ורעוע בעולם. אין שום אחיזה. יאוש. על רקע זה מגיע פרק כט ופותח במילים: "אתם נצבים היום כולכם". אומר המדרש:
לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם "אתם נצבים היום", הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו:
החיבור בין אימת הדין לבין הבטחון ב"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" הוא פשר שתי העמידות של ראש השנה.
בכל שנה אנו מתבוננים אחורה ומחשבים את חשבון הפרט והכלל. המאזן אינו מחמיא. מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. מנהיגות כעורה משקפת חברה בעייתית. יש יותר ממקום לדאגת הלב בזמן שמיעת היללה של השופר. אך יחד עם הדאגה הזו יש איזו יציבות פנימית שכרוכה בתודעה היסטורית ארוכת שנים. שרדנו ימים קשים ויכולנו להם. רש"י מסיים את פירושו האגדי בשימת לב למילה הבאה בפסוק: אתם ניצבים היום":
היום - כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו.
אף אנו נסיים במילות הברכה הרגילות כל כך ובכל זאת נכונות תמיד: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
