סרוגים? יותר בכיוון של "פרומים"
"באלגנטיות ובהדרגה מופלאה מפרק לפרק עולה כמות הסצנות שמי שרוצה ולו מעט לשמור על ניקיון עיניו, חייב למצוא משהו להתעסק בו במבוכה. מה קרה? העלילה נחלשה וצריך לפצות על כך בדרכים אחרות?" יוני לביא מ"חברים מקשיבים" במתקפה אכזרית על הסדרה הכי מדוברת במגזר
סרוגים עידו לביא
אלא שעוד לפני שאלת מיליון הדולר עד כמה הסדרה באמת משקפת את חייו של כלל הציבור הדתי-לאומי (קראתם לה 'סרוגים', לא?), ולא של כמה מאות צעירים ירושלמיים, אין לי ספק שאפילו את הביצתיים היא לא משקפת באמת.
גם מבלי להכיר מקרוב את האנשים האלו, צר לי לקבוע שסרוגים 'הרגה' אותם לגמרי. מאנשים אמיתיים עם עולם מלא של רגשות, מחשבות ותחומי עניין מגוונים, הם הפכו לאנשים צרים, שטחיים וחד ממדיים.
אין להם בעולמם לא משפחה ולא לימודים, לא בילויים ולא ספרים, לא לימוד תורה, לא פוליטיקה ולא רוחניות. רק דבר אחד מעסיק את מוחם הקודח וממלא את יומם מצאת החמה ועד צאת הנשמה - דייטים.
אלא שהבעיה רק מתחילה. כבדרך אגב, 'סרוגים' מעבירה מסרים סמויים ובעייתים: האם זה מקרי שכל הגברים בסדרה הם אימפוטנטים רגשיים, "לא בנויים לקשר ארוך", חסרי טקט, אגואיסטים או סתם נודניקים טרחניים?
כולם מלבד אחד. אַבְרִי. הבחור החילוני. גבר אמיתי. בוגר, סבלני, רומנטי, עדין, מתחשב, פתוח לשינוי. אז אם לא הבנת את זה מותק, נגיד ברור יותר: את מחפשת אהבה סוחפת עם גבר אמיתי? עזבי אותך מהדתיים המתוסבכים. את כבר מבינה לבד איפה כדאי לחפש.
נמשיך הלאה. באופן שיטתי לאורך הסדרה גם האחרונים שהיו נאמנים להלכה ואפילו הצהירו על כך בחגיגיות ("אני לא נוגעת בבנים") תוך מקסימום שני פרקים – נפלו שדוּדִים.
אתה רואה את זה וכבר מתחיל שאול את עצמך במבוכה – איך ייתכן שאני דווקא החזקתי מעמד והצלחתי לשמור על עצמי מכל זה עד החתונה? יכול להיות שאני המוזר? אולי משהו בי לא בסדר?
אפילו את ה"מרכזניק" שבחבורה, יוחאי, שְשׂוּרטַט ביד אומן בצורה הכי סטריאוטיפית שרק אפשר, אפילו אותו הם גוררים אל תוך הקלחת בצורה ברוטאלית ולא אמינה. בהופעתו הראשונה מפגין צדיקות חסודה כלפי בחורה שפגש, כשהוא מסרב לבקשתה ללמוד איתו טעמי המקרא, ובתוכנית הבאה הוא כבר פורץ גבולות באמצע הרחוב.
ולא רק זה – אחרי חמש דקות, באינפנטיליות ילדותית, הוא מציע לה להתחתן איתו כדי 'לכפר' על מה שעשה. לא צריך להיות 'מרכזניק' בשביל להיעלב. הלו, חבר'ה, לא נסחפתם? גם בסדרה על דתיים מותר לשמור על רמה.
וכך באלגנטיות ובהדרגה מופלאה מפרק לפרק עולה כמות הסצנות שמי שרוצה ולו מעט לשמור על ניקיון עיניו חייב למצוא משהו להתעסק בו, על שולחן הסלון. מה קרה? העלילה נחלשה וצריך לפצות על כך בדרכים אחרות?
יש יצירה יהודית ראויה
האם לצד עשרות דיאלוגים רדודים ראיתם שם שיחת עומק אחת בין בחור ובחורה? פגשתם בשיקולים מהותיים איך בכלל בוחרים בן זוג? עיסוק בשאלה הגדולה מכל – למה בכלל להתחתן? האם בסדרה שלמה שמדברת על קשרים בין גברים לנשים ראיתם דוגמא אחת לזוגיות יפה ומוצלחת?
ומה עם המשפחה? לאף אחת מהדמויות אין הורים? סבים? יחסי משפחה קרובים?
נקודה נוספת שאי אפשר להתעלם ממנה – בתור סידרה המתיימרת לעסוק בחייהם של צעירים דתיים, דמות מרכזית אחת נעדרת לחלוטין. אפילו תפקיד משנה קטנצ'יק לא נתנו לו.
אלוקים.
דווקא הוא חסר לגמרי בתוך חייהם. דמותו חסרת משמעות, לא נוכחת, ולא מדוברת. ה'דת' דווקא נמצאת שם. נמצאת ועוד איך. מכירים? אותה מסגרת חוקים נוקשית, מגבילה וחונקת. כמובן, שאם לא לוקחים אותה קשה מדי, על איסורי דרבנן מוותרים אוטומטית ובאיסורי תורה לוקחים רק מה שנראה – אז באמת נוח יותר,
אבל עדיין.
מה עובר בראשו של החילוני הממוצע שצופה בסדרה הזו? הוא לא פוגש הרבה דתיים בחיים שלו. עכשיו יש לו סוף סוף ההזדמנות לראות את הדבר האמיתי. נפתח לו צוהר הצצה לחייהם של ה'סרוגים'. אלא שמה שהוא רואה פשוט עלוב ומעורר רחמים.
'לא חבל עליהם?' הוא חושב לעצמו בתוגה, 'בסך הכול הם לא נראים שונים ממני בהרבה, ורק הגיבנת של הדת רובצת על הגב ומשגעת אותם. מסכנים! שיהיו חילונים וזהו'.
הרשו לי בכל זאת להביע את הביטחון בכך שיש יצירה יהודית ראויה. אף שלא מעט חובשי כיפות סרוגות טרם הצליחו להרים את הכפפה.
יש יצירה יהודית אוטנטית שלא בועטת במסורת ובכפיפות לאל, אבל כן יודעת לבעוט באבק, במוח במחשבה ואף מולידה פירות חדשים שטרם היו בעולם לפניה.
אבל כנראה שנצטרך להמתין עוד קצת. בְּבִּיצַת חיינו נצטרך לבלוע עוד כמה צפרדעים לפני שנזכה לפגוש נסיך אמיתי.
פורסם בעלון השבת לצעירים "עולם קטן".
נא להמתין לטעינת התגובות
