פרשת כי תצא: עבירה גוררת עבירה
גם בן סורר ומורה, אינו צומח בחלל ריק, הוא בא מבית מסוים, מעוות. ובית שכזה, גם הוא, אינו תקלה מקרית, ראשיתו בחטאי התאוה והחשק. הרב ד"ר יהודה ברנדס מוצא קשר בין פרשת השבוע לאירועים האחרונים בכותרות
הפרשיה הבאה עוסקת במי שיש לו שתי נשים, אחת אהובה והשניה שנואה, בית שיש בו מריבה תמידית, הוא התוצאה והוא העונש של בעל התאוה, שהביא אל ביתו את השבויה הנכריה.
הפרשיה השלישית, בן סורר ומורה, היא התוצאה והיא העונש של מי שמקיים משפחה שיש בה שתי נשים, שנאה ומדנים. הפרשיה האחרונה בסדרה הזאת היא הסוף המר: "כי יהיה לאיש חטא משפט מוות והומת".
הבנת התהליך של ההתדרדרות, מסייעת גם לפירושו של דין בן סורר ומורה. רבי יוסי שואל: "וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין, אמרה תורה 'יצא לבית הסקילה'? אלא הגיעה תודה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמהם, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות.
ואמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים נאה להם ונאה לעולם, ומה כתיב אחריו? 'כי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת'."
כלומר, מכיון שהמגמה של הירידה מוחלטת ולא הפיכה, אזי מייד כאשר שרואים את הנער המתבגר עולה על נתיב החטא, התחברות עם עבריינים, אורח חיים של הוללות והפקרות, ניתן לצפות את עתידו, וכדאי לפעול בנחישות כדי למנוע את ההמשך העגום, והנזקים לחברה.
התורה-שבעל-פה מבטלת את האפשרות המעשית לביצוע דין בן סורר ומורה, ולמעשה מדובר כאן בפרשה הצהרתית, המצביעה על תפיסה עקרונית, אך אינה מחייבת למעשה.
לא הורגים בן סורר ומורה בפועל, ויש לחפש דרכים אחרות כדי למנוע את המעבר מן השלב הזה לשלב שבו הוא יהפוך לאיש שיש בו חטא משפט מוות. הרעיון של שלילת עונש המוות לבן סורר ומורה מונח כבר בדברי התורה עצמם, מכיון שהפרשה אינה מסתפקת בתיאור תהליך בלתי נמנע, אלא אדרבה, מנסה להציב מחסומים בדרך ולמנוע את הירידה מדיוטא לדיוטא.
ההוראה המעשית של הצווים בפרשה מנוגדת לתהליך המתואר בה. ההוראה היא לפעול כדי למנוע את החטא, למזער את נזקיו ולמנוע את הנגזר ממנו. פרשת אשת יפת תואר מכוונת למנוע את הזיווג הלא רצוי, "וגלחה את ראשה", כדי שלא תמצא חן בעיניו.
"ובכתה את אביה ואת אמה" – כדי למנוע את מיסוד השביה המהיר, ולגרום לכך שה"חשקת בה" יהפוך ל"אם לא חפצת בה". בהכירה את נפשו של התאוותן, שכאשר התאוה שוככת היא הופכת לאיבה – מצווים עליו גם שלא להמשיך את העוול, לשלחה לנפשה, "ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה".
כך גם בפרשת האהובה והשנואה. בהכירה את הפסיכולוגיה התאוותנית ונטיתו של הטיפוס להמשך אחרי הסיפוק המיידי והסיטואציה הרגשית העכשוית, היא מטילה עליו את האחריות למכלול מעשיו, ומורה לו שלא לפגוע בזכויות הילדים שנולדו לו מן האשה שכעת היא הפכה להיות לו "שנואה".
אולם, עם כל המאמץ והאתגר לחסום את הגלגול במדרון, אי אפשר להתעלם מן הכוח הבסיסי המוליך את המאורעות ואת אורח חייו של בעל התאוות. ולכן, הפרשה מתנהלת בשני מימדים – המימד הגלוי של מצוות שמטרתן לעצור את החטא, והמישור הסמוי, הרמוז בסדר הפרשיות, המצביע על ההכרחיות של התהליך והקושי לעצרו.
אפשר לקרוא את סדר הדברים גם מן הסוף להתחלה. חטא, אומרת פרשתנו, אינו עומד בפני עצמו. אדם לא הופך בין יום להיות מי שיש בו "משפט מוות".
הזרעים של הפשע נזרעו ונבטו כבר בגיל ההתבגרות, כאשר ההורים והחברה איפשרו לו להיות בן סורר ולא פעלו להשבתו לדרך הישר. גם בן סורר ומורה, אינו צומח בחלל ריק, הוא בא מבית מסוים, מעוות. ובית שכזה, גם הוא, אינו תקלה מקרית, ראשיתו בחטאי התאוה והחשק.
התיאור של התורה על רומן תאוותני שהופך לפרשת נישואים מעוותת ומסתיים ב"חטא משפט מוות", הוא מעין סיפור שלד, שהספרות והקולנוע עיצבו אותו באלפי גירסאות שונות.
למרבה הצער, אנו נחשפים כיום בארץ מדי שבוע לפרשות שאף הן גירסאות לאותו סיפור שלד. הבעיה היא שלא מדובר
התרופה, מתוארת בחלק הבא של הפרשה, ומוסברת במדרש: פרשת משפט המוות מסתיימת בהוראה: "לא תלין נבלתו על עץ, כי קללת אלקים תלוי..." גם העבריין החמור ביותר, שהוצא להורג, הוא עדיין "צלם אלקים", ואי אפשר לטמא את הארץ בדמותו המחוללת.
יש להביאו לקבורה הגונה. התורה מסיימת את הירידה בהודעה שגם שם, בתחתית ה"עולם התחתון" עדיין מצויים בני אדם, צלם אלקים, ויש להתייחס אליהם כך, במידת האפשר.
מן התחתית הזאת, מתהפכת המגמה, והתורה מתחילה ברשימה של מצוות, שגם להן, יש מסר סמוי, באופן סידורן:
שנאמר: 'כי יקרא קן צפור לפניך... שלח תשלח ... למען ייטב לך והארכת ימים', אחריו מה כתיב? 'כי תבנה בית חדש', תזכה לבנות בית ולעשות מעקה, מה כתיב אחריו? 'לא תזרע כרמך כלאים' תזכה לכרם ולזרוע שדה, מה כתיב אחריו? 'לא תחרוש בשור ובחמור', תזכה לשורים ולחמורים? מה כתיב אחריו, 'לא תלבש שעטנז' תזכה לבגדים נאים מצמר ומפשתן, מה כתיב אחריו? 'גדילים תעשה לך', תזכה למצות ציצית, מה כתיב אחריו? 'כי יקח איש אשה', תזכה לאשה ולבנים, למדנו שמצוה גוררת מצוה".
התהליך של התיקון והתשובה מתחיל אף הוא בקטנות, מצוה גוררת מצוה, זכות גוררת זכות, הישג גורר הישג. גם פה, במידה מסוימת, אם עולים על המסלול, התהליך החיובי כמעט בלתי נמנע. בסיעתא דשמיא.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, ראה אור בשני כרכים בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים. המעוניינים להשתתף בימי עיון בחודש אלו מוזמנים לפנות לבית מורשה בירושלים בדוא"ל: mazal@bmj.org.il
נא להמתין לטעינת התגובות
