רגינה קרוצ'קוב - הסיפור שמאחורי הזוועה
רגינה קרוצ'קוב, החשודה כי רצחה את בנה מיכאל, חיה בדירת חדר, אמה גוססת, אביה קבצן, בנה רעב. ממול גר הגרוש עם אשתו הצעירה
- חשד: האם הטביעה למוות את בנה בן ה-4 בתוך גיגית
אז מה קרה לרגינה קרוצ'קוב? או במילים של השכן ישראל, איזה סיבוב היה לה בראש? על השאלה הזאת ענתה בצורה הכי מדויקת השכנה סמדי. סמדי המקסימה, שאחרי שהיא גומרת להאכיל את שלושת הילדים שלה היא יורדת לרחוב להאכיל את הלהקה של הקטנים, שזזה כמו ענן צפוף מפח זבל לפח זבל, ממסעדה למסעדה, כי אין אמא ואבא מהבוקר עד הערב, והילדים רעבים. סמדי, שהבעל שלה נכה והם אוכלים יום-יום עוד חתיכה מקצבת הסעד המצומקת, מחלקת אוכל ברחוב. ורואים עליה שאין כסף לרופא שיניים, ולא לבית חולים, ולא לקנות ספרים ומחברות.
סמדי חשבה רגע ואמרה: "רגינה רצתה לגאול את מיקי. כדי שלא יהיה חשוף לסבל שהיא הייתה חשופה לו". וממש קמתי לנשק את סמדי, כי באותו רגע היא נצצה בחוכמה גדולה, עמוקה יותר מכל הפסיכולוגים והעובדים הסוציאלים והחכמולוגים, שמדברים כל היום בפנים מהורהרים על "האמא הרוצחת". מדברים - ולא מבינים כלום.
האמת, מי שקורא לרגינה "האמא שרצחה" עושה לעצמו טובה גדולה. מזיז את עצמו מהסיטואציה, מוריד מעצמו את האחריות. מגדיר אותה כ"אחרת". ברגע שאנחנו מסמנים את האדם השני כאחר מאיתנו, אנחנו מיד נרגעים, שהרי באותו רגע ברור לנו לגמרי שאין לנו יד ורגל במה שקרה. כי האחר רחוק מאיתנו, מתקיים על פלנטה אחרת ומשאיר אותנו כצופים מזועזעים שמתחילים לצקצק בלשון את המילים השבלוניות "אמא", "רצח". היום אנחנו מצקצקים בסבל של רגינה, ומחר בסבל אחר. הרי זה הבידור שלנו.
אבל רבותיי, האמת מורכבת יותר. רגינה רצחה את מיקי בגללנו. היא רצחה אותו כדי שלא ירגיש כמה אנחנו אטומים, עיוורים ומוצצי טרגדיות לכאב שלו כילד עני ורעב שחשוף כל היום לחדר חשוך, חדר שבו שוכבת סבתא גוססת מחוברת למכונת הנשמה מונוטונית; שאבא גר ממול עם אישה אחרת; שאמא עצובה; שסבא מחפש גרוטאות ברחוב בשביל למכור אותן בעשרה שקלים; שאין כסף לקנות אוכל וללכת לרופא, ועם כל הסבל הזה, הסבל הגדול הזה - אין למי ללכת. אין. לאף אחד, פשוט מאוד, לא אכפת. ואת זה רק החברים והשכנים משכונת שפירא מבינים. בואו תקשיבו רגע לשכן ישראל, הוא מסביר את זה מצוין.
"קוראים לי ישראל ואני לא אגיד לך את השם משפחה שלי. לא אגיד. רגינה היא שכנה שלי. דלת ליד דלת. הבן שלה והבת שלי כל היום יחד. מיקי ואור, אור ומיקי. זה היה הילד היחידי בשכונה שהרשיתי לבת שלי לשחק איתו. עכשיו אין לה יותר חברים, כל היום היא קוראת, מיקי מיקי מיקי. היו אוכלים יחד וישנים יחד. הנה תמונות. הנה מיקי ואור, הבת שלי, בכינרת, הנה רגינה, הנה אשתי. למה היא הטביעה אותו? בגלל איך שהיא חיה, בגלל זה היא הטביעה.
"זה הבית שלה, רואה? היא גרה פה בחדר וחצי. הנה אני אגיד לך מי כל האנשים שגרו פה. רגינה, אבא שלה, אמא שלה, אחיה ומיקי. אמא שלה, של רגינה, גוססת, מונשמת עם מכונה, שוכבת בחצי חדר מאחורה. חדר בלי חלונות. המכונה
"רגינה הגיעה מחבר העמים, בחורה מצוינת, שקטה וצנועה ונעימה. אף פעם לא הרימה יד על מיקי, אף פעם לא צעקה. לא עצבנית ולא כעסנית, אבל בחודשיים האחרונים היא הייתה בדיכאון, ראו שעבר עליה משהו, משהו קשה. הבעל שלה עזב את הבית והלך ולקח רוסייה צעירה וגר כאן, ממול, עם החדשה. ראית עליה שהיא סובלת מזה. שזה גומר אותה".
"היה לה סדר יום קבוע. היא הייתה עובדת בניקיון יחד עם אשתי. כולם פה בשכונה עובדות בניקיון. אחת שתגיד לך שהיא לא בניקיון משקרת לך, 35 שקל לשעה. בחולון, בת ים, תל אביב וגם עד אפקה, וצהלה. הכל באוטובוסים.
"בבוקר הייתה שמה את מיקי בגן, בארבע בדיוק הייתה חוזרת כמו שעון דוקסה, לוקחת אותו מהגן, מביאה אותו הביתה ומתחילה משמרת על אמא שלה ליד המכונה. וככה כל הלילה עד הבוקר, עד שאח שלה, אנדריי, בחור יפה עם עיניים כחולות, בחור טוב, הגיע.
"הוא עובד בשמירה, כל לילה בתשע וחצי נוסע על אופניים לשמירה וחוזר בבוקר. וככה הם מתחלפים ביניהם. שמירה, ניקיון, והאמא במכונה תיק-תק-תיק-תק. והאבא שלהם, גבר טוב. יש לו טנדר שאיתו הוא אוסף גרוטאות מהרחובות, קומקום, כיסא, ספה, מכונת כביסה, תנור ישן, משפץ ומוכר יד שנייה. היה מתפרנס מזה, מזה היה מביא את האוכל.
"אתמול בלילה קראתי לה והיא לא ענתה לי. ראיתי שהיא לא רוצה לבוא. זה היה הרגע שהיא הטביעה אותו, את מיקי, בגיגית. אין לי מושג איזה סיבוב הסתובב לה בראש. רעה היא לא הייתה, צעקנית היא לא הייתה, עצבנית היא לא הייתה. נאה, שקטה. הבעיה שלה שהייתה קצת נמוכה ולא משכילה. אישה נחמדה, נורא נחמדה.
"הנה תראי תמונה איך רגינה מחזיקה את הילדה שלי, שנתיים וכמה חודשים, אשתי עוד מניקה אותה. לאף ילד אחר לא נתתי לשחק עם הבת שלי. כולם פה ילדים של זרים. דארפורים, אתיופים, פיליפינים. כל היום מסתובבים ברחובות, מופקרים, בלי אוכל. לא נתתי להם להתקרב אלינו לילדה. רק למיקי נתתי. עכשיו הילדה שלי מסתובבת בבית וצועקת מיקי מיקי.
"בשבועות האחרונים מיקי ורגינה אכלו אצלנו בבית. ראית שלא היה להם אוכל. את כל הכסף של הניקיון הייתה צריכה לתרופות לאמא שלה. עם הילד נסעה עד ראש העין באוטובוס לבדיקות כי מצאה שם רופא בזול. אשתי הייתה מעבירה לה את כל הבגדים שלה, לא היה לה מה ללבוש.
"הם הגיעו מחבר העמים, גרו קצת בחיפה, שם לא מצאו עבודה, והגיעו לפה. חדר וחצי, בתוכו סבתא גוססת, אח, אבא ותינוק, וממול הבעל שלה עם אישה חדשה צעירה. אני לא מסתכל עליו מאז, רואה אותו - מסובב את הראש הצדה. ועוני. עוני גדול. ודווקא בלי סמים ובלי אלכוהול. ואנשים חרוצים ועובדים מהבוקר עד הלילה, אוספים גרוש לגרוש. אבל הסיפור עם הבעל שלה היה יותר מדי בשבילה.
"סמדי בואי הנה רגע, בואי. למה את חושבת שרגינה הרגה את מיקי? מה עבר לה בראש? תשמעי, תשמעי מה סמדי אומרת. סמדי זאת, יש לה שלושה ילדים ובעל נכה. והיא עוד מאכילה ברחוב ילדים. כל היום עוברים פה בשכונה קבוצות של ילדים קטנים ומחפשים אוכל בפחים או במסעדות".
"הכל פה נהיו זרים, פעם היו פה אנשים נהדרים. אני 36 שנים פה, היו פה בולגרים ויוונים סלוניקאים. היום יש רק זרים. להם נותנים את הגנים, את הדירות, את העבודה, יש כאן בשכונה 50 אלף אנשים, מאתיים מתוכם יהודים. כל השאר זרים. הזרים שילמו המון כסף וקיבלו תעודות, את רואה את שתי אלו הכושיות? הן בהיריון. מאיפה אני יודע ממי הן בהיריון? לפעמים גם הן לא יודעות מי האבא. התינוק זה התעודת זהות שלהן. היא באה לעשות כאן ילדים, כי אם יש לה ילד היא לא תגורש. והיא והילד שלה לוקחים את המקום של הבן שלי, לוקחים את העבודה של אשתי ולוקחים את התקציב שלי מהרווחה.
"את יודעת כמה טלפונים מהרווחה היו בחודשים האחרונים על רגינה? טלפונים אנונימיים, אנשים לא רצו להזדהות עם המקרה הזה, עם העוני הזה הנורא. את חושבת שמישהו ברווחה בא לראות? את חושבת שמישהו היה אצלה בבית? נכנס בחדר וחצי שלה? ראה את הסבתא בתוך המכונת הנשמה? ידע מה היא עוברת?
"הנה, לכי אליהם ברווחה ברחוב ממול, תשאלי את סמדי מה הם ענו לה שם. 'תודה גברת. רשמנו'. יושבים במזגן, מקבלים שמונה אלף לחודש. יש להם נסיעות מאורגנות לים המלח. בואי תראי את החדרים שהם יושבים, חדרים גבוהים, גדולים, עם אור, עם מזגן. אף אחד מהם לא מתקרב לפה. לא מכירים אותנו. קפה שחור וסיגריה ו'תודה אדוני, רשמנו'. לא מרימים את עצמם לרגע לצאת משם, לראות מה קורה פה בתוך הבתים.
"סמדי מה את אומרת. תגידי לה נו, איזה סיבוב נהיה לה בראש לרגינה. היא עשתה מה שהיא עשתה בשביל להציל את מיקי מהסבל שהיא עוברת. שלא יעבור אותו סבל כמוה? ככה את חושבת? אני לא יודע להגיד מה עבר עליה. אני יודע להגיד שאנחנו אנשים עניים, חלשים, שאפשר להדביק אלינו כל זוהמה שרוצים".
"הנה עכשיו האריכו את המעצר לאח ולאבא, המשטרה עושה עליהם סיבוב, רושמת עליהם הישגים, מה הם שייכים למה שרגינה עשתה? אני ראיתי בדיוק את השעה שהם חזרו הביתה. רגינה חיכתה לרגע להיות לבד בבית. הסבתא שבתוך המכונת הנשמה היא מבינה הכל. הראש שלה צלול, אבל היא לא יכולה לדבר ולא לזוז. היא מבינה הכל, הכל היא מבינה. אבל משותקת וגוססת.
"אני מאשים את הרווחה ואת העובדים הזרים. המקום הזה היה פעם מלא יהודים. בואי לפה בלילה, תראי את הדארפורים והאריתראים עם הוודקות. בדארפור היו נותנים להם ככה? מוסלמים אדוקים ברמדאן עם וודקות? היו שוחטים אותם שם, אבל כאן הכל מותר. אני צריך את זה אצלי כאן מול הבית? את כל הזונות בשדרות הר ציון? זונות ומזרקים ובקבוקים ריקים וסרסורים שמרביצים לנשים? אני צריך שהילדה שלי הקטנה תראה את זה?
"אני מתבייש להכניס אותך לבית שלי, תשעה, עשרה מטרים לשלושתנו. אני משלם 36 שקל דמי מפתח. אחרת לא הייתי שורד. לא הייתי מחזיק מעמד. באתי מיפו לכאן לפני שלושים ושש שנה כשכולם היו יהודים. היום יש גן של לא יהודים. הנה דורית, חד-הורית, חיה עם עובד זר, כמוני. גם אני חי עם עובדת זרה, אבל הודית, לא כמוהם.
"לאן את שולחת את הילד שלך? לגן של היהודים? לא. למה? כי הגן של היהודים יקר, אז את שולחת לגן של הפיליפינים. זאת שיש לה חדר בדירה. כי יותר זול. את רואה את המכונית האמריקאית? אלו נדל"ניסטים. כל השכונה נדל"ן. כולם קונים פה ומשכירים חדר לזרים שבאים והם נכנסים עשרה, שמונה עשרה בחדר אחד. העלו לנו את כל השכר דירה ולקחו לנו את כל המקומות עבודה.
"את רואה את הסיני הזה שפתח פה מסעדה? יש פה נדל"ן ומסעדה סינית וקיוסקים עם וודקה. זה מה שנהיה פה בשכונת שפירא. הסיני הזה שילם 20 אלף דולר בשביל רישיון. נתנו לו רישיון והוא עושה בוחטות כסף, אבל לא מעסיק אף ישראלי. רק סינים הוא מעסיק. קונה אווזים ותרנגולים בכפר קאסם ושוחט אותם כאן, בידיים שלו, בחדר מאחורי המסעדה. ובאים אנשים ואוכלים ב-300 שקל.
"אני בחיים שלי לא אכלתי אוכל סיני. למי פה יש כסף לאכול אוכל סיני. אני יושב כאן, במכולת של מיכאל ומקסימום שותה בירה בשש שקל. ואני מרגיש אשם. אני מרגיש כלב. אני כלב שראיתי כמה הכל קשה לרגינה ולא נתתי לה יד יותר חזקה. ראיתי ולא עזרתי מספיק. לא עזרתי מספיק. בראש של הבת שלי, לא עזרתי לרגינה מספיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
