אז בבית הספר- של רוני סומק
תלמידים הם בסופו של דבר כדור, והיד המכדררת של המורה יכולה להשליך אותו לסל מנצח, או חלילה לתת לו להסתובב על הטבעת וליפול בבושת פנים מחוץ לטבעת
את יהודה וינר מתיכון "רביבים"( שידע להאיר לי את ביאליק כמשורר אהבה ולא רק כשומר הסף של בית המדרש), את שוחט מ"מישלב" שהצליח בכיתה י"ב לפתוח את הסוגריים ולהכניס לי מעט מתמטיקה לראש, את נעמי מדרשי (מנהלת תיכון "רביבים" שלקחה אותנו לראות איך אמנון מסקין מרהט את הבמה בהצגה "החדר" מאת הרולד פינטר) ואת רפי לביא המורה לאמנות מתיכון "השרון" שבנווה מגן.
לא במקרה אני משתמש במטפורת הכדורסל. תלמידים הם , בסופו של דבר, כדור והיד המכדררת של המורה יכולה להשליך אותו לסל מנצח, או חלילה לתת לו להסתובב על הטבעת וליפול בבושת פנים מחוץ לטבעת.
המורים שהרכבתי בחמישייה הפותחת (והיו גם כמה שחקני ספסל שאני זוכר היטב את מגע ידם) לימדו אותי שאפשר לפתוח את המוח בהתקפה מתפרצת, למסור ביד מדויקת, ובשמירה אזורית טובה להשאיר את המיותר מחוץ לאזור הצבע. כל אחד מהם רשום בצד המנצחים על לוח התוצאות.
כל אחד הכיר לי פינה חמה על אותו מגרש. אבל מי שהעמיד אותי בפעם הראשונה לבד על קו העונשין ולחש לי איך לכוון היה רפי לביא.
הכרתי אותו בכיתה ט'. על הספסלים בתיכון "השרון" ישבו בעיקר בנים של גנרלים מנווה-מגן (כמו פלמח, בנו של רחבעם זאבי, או עומר בנו של אברהם אדן) ובנים של טוראים משכונת מורשה. אני הייתי מצבא אחר, מנווה משכן, שכונה תל-אביבית של מפוני מעברות.
מי שמחפש קיפוח שיעבור לסיפור אחר. בני הגנרלים לא התגנדרו בדרגות המשפחתיות והעוני של הטוראים היה סמוי מן העין. רפי לביא לימד אותנו אמנות.
הוא הצמיד תמונות באטב לגב כסא שעמד על שולחן המורה, וקולו שתל חיים באפולו קטוע יד, הוא הציע מגבת לאפרודיטה שעלתה מהגלים וצייר למונה ליזה משקפי שמש מעל השפם שהניח שם מרסל דושאן. הוא הסביר לנו שגורדון אינו רק משורר בעל חזון לאומי אלא גם רחוב שבו ממוקמות הגלריות שצריך לבקר מדי פעם.
הוא דיבר בכבוד רב על ה"חיפושיות" בימים שרוב ה"מבוגרים" שלחו אותם להסתפר. אפרופו להסתפר. יום אחד רפי תפס אותי עוזב את בית הספר באמצע היום. "מה קרה?" הוא שאל. אמרתי לו שסגן המנהל שלח אותי להסתפר.
רפי ניגש אליו ואמר
בסוף כיתה י' עליתי כיתה. אבל לא בבית ספרנו. חוץ מאמנות וספורט התעודה שלי הייתה מנוקדת בשליליים.
ג'ורג פרקש (המורה לספורט, עולה חדש מהונגריה שהיה כותב ביומן הכיתה: "היום למדנו גלגול לפנים-מצליח לפעמים") אמר שיש לי עתיד בכדורסל, ורפי אמר "אנחנו עוד ניפגש". לא כתבתי אז מילה. לא ידעתי שבעוד זמן קצר אגור בתוך שורות קצרות ומנוקדות.
אחרי שנים, כשבאתי אליו לבקש שיצייר את עטיפת ספרי "אספלט", רציתי להגיד לו "תודה המורה". בסופו של דבר ויתרתי על המילה "המורה".
זכרתי שבימי בית הספר, הוא נזף במי שמתוך הרגל קרא לו כך. "מה רע בשם רפי?" הוא שאל, ואנחנו, אסירי התלבושת האחידה, ידענו כבר אז שיש עוני המותר רק לעשירים.
(באדיבות הד החינוך)
נא להמתין לטעינת התגובות
