מי אמר שאהוד בנאי לא היה זמר?
זה מאד מרגש שאהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, דוד דאור ודומיהם מלחינים תפילות ופסוקים, אבל למה כל זמר שחובש כיפה מאבד אוטומטית את המחשבה העצמית?
אהוד בנאי והפליטים יחסי ציבור
פעם מחרימים את גרשון הכהן ופעם אהוד בנאי מותקף כמי שנכנע ללחץ "השמאל" שלא להופיע במערב הפרוע. בתווך הולך ומידלדל השיח הפוליטי לכדי קרעי תרנגולת מקרטעת.
אין בדעתי לפרוש כאן את תפיסתי על עצם הסכמתו הלכתחילית של מר בנאי להופיע שם, אלא לדבר על התופעה שנקראת אהוד בנאי עם כיפה: מסיבה כלשהי, מאז שבנאי ודומיו, החלו מכסים את ראשם, אבדו להם כל הלהט, הביקורת הנוקבת, חום הלב ואש הקרב.
איפה אהוד בנאי של "מי אמר שאברהם לא היה שחור" או "ערבב את הטיח, אחמד"? מיהו החוצן נטול האופי שהשתלט על גופו ומנפיק את הזמירות שהן מנת חלקנו ממנו בעת האחרונה?
מדוע חבישת הכיפה מרוקנת אוטומאטית את מאגרי היצירה, וחמור מכך את העמדה הפוליטית-מוסרית, שהייתה דומיננטית כל-כך אצל הבנאי המקורי? אז עכשיו הוא עומד ושר, ולא בלי כישרון, את "אל אדון על כל המעשים", שלאגר בן מאות בשנים שלא נס לחו. ועוד יש מי שמתעלף מהתפעלות מזה!
מחרה מחזיק אחריו בן דודו אביתר, שחזר אף הוא בתשובה אף שלא ברור מה הייתה השאלה, ומאז הפכה המוזיקה שלו- פעם רעננה, תיאטרלית ויוצאת דופן באיכותה- לצבר של קונבנציות מוזיקאליות חסרות ייחוד, נטולות כל פשר ובעיקר משעממות להרדים.
כמו חתול מעוקר שאיבד לחלוטין את הליבידו שלו הוא מסתובב ושר, העיקר לא להרגיז או לעניין מישהו. כבר מזמן אין לו סיכוי לייצר משהו איכותי.
ומה קרה למאיר בנאי של "שער הרחמים", ו"גשם רד כבר גשם כי צריך לשטוף הכל?"
ככה נשמע אסקפיזם
זה לא שאי אפשר לייצר מוזיקה איכותית כשאתה חובש כיפה- והראיה המוזיקה של עדי רן- אלא שהתמות בהן עוסקת המוזיקה שמופקת בבית היוצר הזה היא מופע עצוב של התכרבלות בחיקה החמים של הבנאליה והמובן מאליו ואין לה דבר עם הקונקרטי, הפוליטי, החברתי.
זהו אסקפיזם המעיד על עייפות ונטישת התפקיד החשוב כל כך של זמר מחאה אמיתי, המסוגל לבטא את הסלידה העמוקה מהריקבון החברתי והפוליטי בישראל.
מותר לצפות ממי שהיה פעם זמר מחאה להמשיך ולהוכיח בשער גם אם ראה את האור, מצא את החור או נפל לתוך בור או מה שזה לא יהיה.
דווקא שירת מחאה בעלת גוון אורתודוקסי, הדוברת את שפת הנביאים,
צריך שיהיה לה מקום של כבוד בספירה האומנותית בישראל. ראוי שזמרים כסויי ראש ירימו את הכפפה ויורידו את הכאפה על ראשם של אוהבי השוחד והשלמונים, שישמיעו את קולם כנגד השחתת המידות, הקנאות, הצביעות והזיוף שפשו בכל. במקום כל אלה אנחנו מקבלים מוזיקה ברמה של פזמו נסניף, ולא של הזוכים במקומות הראשונים.
על האומנים שומרי המסורת נטל ההוכחה להראות שאין סתירה בין אומנות טובה לפרקטיקה דתית, בין אמונה ליצירה איכותית, בין עמדה מוסרית לפלטפורמה פוליטית. בינתיים הם ממשיכים במסעם הנאיבי אל עבר השקיעה, וזו, כשתבוא, תביא איתה חשיכה גדולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
