לא זאת הדרך
הסולידריות המדוברת בעסקת שליט היא מדומה. מה שלפנינו הוא שיאה של הגישה שמעדיפה את התועלת האישית על פני הלאומית
יכול מאוד להיות שזה נכון. גישתי שונה. הטיעון שלי הוא שלפנינו סולידריות מדומה, קורי עכביש; מה שלפנינו הוא שיאה של הגישה האינדיווידואליסטית שפשתה בחברה שלנו; הגישה המעדיפה את התועלת האישית על פני התועלת הציבורית והלאומית.
ההחלטה שקיבלה ממשלת ישראל ביחס לעסקת השחרור העידה לדעתי, כי העומד בראשה הצטרף לגישה האינדיווידואליסטית המושלת כיום בכיפה. ברור שהוא היה מצוי בדילמה לפני שהחליט, אך הוא החליט והצביע בכך כי מנהיגותו אינה מודרכת משיקולי טובת הכלל אלא טובת הפרט.
אני רוצה להמחיש את דבריי בעזרת קטע ספרותי הלקוח מספרו המפורסם של הווארד פאסט, "אחיי גיבורי התהילה" (תרגום לעברית: רות ליבנית). הקטע מתרחש במחנה יהודה המכבי ערב הקרב המכריע נגד אפולוניוס.
למחנה מגיעים מאזור הנגב אישה ובעלה. האישה פונה לשמעון, שהיה השופט העליון, ומבקשת להתגרש מבעלה. בכפרם בנו היוונים מזבח וביקשו את בעלה לכרוע ברך בפניו. הוא סירב. ואז במהלך ארבעה שבועות עונו ונתלו שלושת בניה ובתה. אך בעלה המשיך בסירובו "כי גבה לבו וכל אשר אהבתי החריבה גאוותו".
שמעון מסרב לדון בעניינה ומתחמק מהדילמה הנוראה. "עד שבא יהודה (המכבי) ועמד בפניה, וארשת של צער ואהבה בפניו היפות, הצעירות. . . כל דבריה
זהו אחד מקטעי המנהיגות היפים ביותר שאני מכיר. הדילמה של יהודה הייתה איומה, אך הוא הבין שאם ילך לקראת האישה ויתיר את הגירושים, הוא לא יהיה מנהיג ולא תהיה לו שום הצדקה לדרוש מהעם להקריב את עצמו בקרב הגורלי. הראייה הכוללת הלאומית שלו גברה על הנטייה הפרטית שלו.
הטיעון המרכזי שלי הוא שהמוני העם תמכו בשחרור "בכל מחיר" כי כל פרט מהם לא היה צריך לשלם שום מחיר, כלום. סולידריות אמיתית היא, למשל, כאשר קבוצת עובדים מוכנה שיורידו חלק משכרה וייתנו אותו לקבוצת עובדים חלשה וענייה.
לכן, לצערי, מול אתגרי העתיד אנחנו לא צפויים לסולידריות, רק לסולידריות וירטואלית אולי. מי שמאמין "בישראלים החדשים" דומה בעיניי למי שמאמין כי בלוב שאחרי קדאפי יפסיקו לעשות מעשי לינץ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם