קול באישה תופעה
יותר ויותר נשים דתיות הופכות לזמרות מקצועיות, וגם ממירות את מזמורי הקודש בטקסטים אישיים מה שמחדד את הוויכוח בדבר הצווי ההלכתי, "קול באישה ערווה" חלק מהזמרות שרות בשמחה בפני גברים אחרות, דווקא הצעירות, מופיעות רק מול נשים אבל אצל כולן המוטיבציה דומה: להתברג במקום טוב, בפלייליסט של הקב"ה
ובקסקט עור. כשאני פותחת את פי לשיר "למי למי יש יותר כבוד" בוקע ממנו קולו הגברי והרועם של יהורם גאון.
כך נראה מחזמר על טהרת המין הנשי באולפנה לבנות, בחסות הציווי ההלכתי "קול באישה ערווה". שלוש שנים אחר כך, כשאחותי תשחק בתפקיד עזריאל מ"חגיגה בסנוקר", אבא שלה (וגם שלי כמובן) כבר לא יורשה להגיע לאולם לצפות בה. הסיבה: הלכות צניעות. אבל היום זה אחרת.
אם בעבר הסתפקו נשים דתיות בלשיר תוך שהן מקלפות תפוחי אדמה, הרי שהיום במקום להסתגר בבית ולאפות עוגה, הן מסתגרות באולפן ההקלטות ולא יוצאות משם עד שהדיסק החדש שלהן אפוי ומבושל.
קחו לדוגמה את עדי ארד, זמרת בלונדינית בעלת נוכחות של דיווה וקול אופראי. עדי היא חזנית קונצרטנטית וחלוצה בתחום שירת הנשים הדתית. לפני 20 שנה נגעה בפעם הראשונה בידיים חשופות בקודש הקודשים של המוזיקה היהודית, והשמים לא נפלו. להפך. ארד, 36, כבר כבשה במות בקונצרטים של חזנות לצד התותחים הכבדים בתחום ("הם מעריכים את המקצוענות שלי. לפעמים הם אומרים 'חבל שאני לא יכול לשלוח אותך להחליף אותי'"), ועכשיו עובדת על דיסק אישי יותר.
"כל החיים אני שרה המון שירי קודש", היא מסבירה, "ועכשיו אני בשלב שאני מדברת עם אלוהים במילים שלי. בנושאים שקשורים לחיים שלי, של נשים אחרות. לאו דווקא דתיות. בעקבות טיפולי הפריה קשים שעברתי, התחברתי מאוד לתפילת חנה, העקרה התנ"כית המיתולוגית, והלחנתי אותה. וכשאני שרה ממש לא משנה אם הנשים בקהל חובשות שביס או לא".
לארד, בניגוד לצעירות שעוד נדבר בהן, אין שום ייסורי מצפון: "למדתי לעומק את הסוגיה 'קול באישה' ולא מצאתי שזה איסור מפורש בשום מקום. בהתחלה הייתי נעלבת שאנשים היו יוצאים מהאולם כשעליתי על הבמה, אבל היום אני מכבדת את זה. בשביל החברה הדתית, עצם זה שאני בלונדינית ולא מכסה את השיער זו כבר פרובוקציה, ואין לי עניין להקשות על אנשים. אני לובשת שמלות מעצבים צנועות, שאוכל להרגיש נוח להרים ידיים כשאני שרה, לנוע בחופשיות, ואני מרגישה שהצניעות מכבדת את ההופעה שלי".
מי שהרבה פחות סלחנית כלפי הנושא זו קרני אלדד. את הטמפרמנט הבוער היא ירשה מאבא, חבר הכנסת אריה אלדד, ואת המוזיקה מ"בואנה ויסטה קלאב". "לי מאוד ברור שהציווי של 'קול באישה' חייב להימחות מעל פני האדמה", היא אומרת. "זה גזעני. אני מלמדת פיתוח קול ילדות בכיתה ה' והן מתקשרות ושואלות אותי למה אסור להן לשיר באירועים של היישוב ואין לי מה להגיד להן. זה נוראי בעיניי שילדה בת 11, שעדיין לא בשלה בכלל להבין מה מאיים בה, צריכה לשמוע שאסור לה לשיר".
אבל דווקא את, עם הנוכחות החושנית של הסלסה, יכולה להבין שזה לא בדיוק מה ששרו הלויים בבית המקדש.
"כשאני שרה מוזיקה קובנית, אני נראית על הבמה כמו שזמרת קובנית אמורה להיראות. ובאים להופעות שלי גם בחורים דתיים ונהנים מאוד. אני חושבת על המוזיקה, לא על הפיתוי. מעליב אותי שהגבר נתפס ככזה חלש, שאם הוא רק ישמע אותי שרה הוא לא ישלוט בעצמו. מצד שני, אני מאוד נהנית להופיע בפני נשים ומבינה את הצורך שלהן לעמוד בדרישות ההלכה.
בדיסק האחרון שלה "שלווה בארמונותייך" קרני חזרה לבתי הכנסת של ירושלים, שם היא גרה עם בעלה מזה ארבעה חודשים, ועיבדה מחדש את ניגוני הרב שלמה קרליבך, הבחירה הראשונה והנוחה יותר של מי שרוצה לשיר פסוקים ולא רוצה להתעסק עם פולסא דה נורא.
אלדד:"בהופעות של קרליבך אני מטבע הדברים צנועה יותר, ביישובים שדורשים את זה אני מופיעה רק לנשים וזה כיף גדול. אני מאוד נהנית להופיע לפני נשים ואני מבינה את הצורך שלהן לעמוד בדרישות ההלכה. יש לי אולפו בבית ובאות אלי בנות שרוצות להקליט בלי נוכחות של טכנאי ואני מספקת להן את זה.
אלדד וארד אינן לבד, כאמור. אבל קשה להגדיר את ריבוי הזמרות הדתיות כקריאת תיגר על הצד השני. על הופעות בהפגנות ובעצרות המוניות חתומים הגברים בלבד, וגם תזמורות החתונה מוכנות לקשט את הלהקה בחלילנית צד נאווה, בשום פנים ואופן לא לפתוח לה מיקרופון.
מרים הופמן, מבקרת המוזיקה היהודית בעיתונים "מקור ראשון" ו"שבע", מציינת את הזמרות הבולטות בז'אנר: "אפשר למצוא את נשמה קרליבך (הבת של), עם קול גדול וחם ולחנים שיכולים להיכנס בקלות לפלייליסט מיינסטרימי, ומהכיוון האינדי את בתיה שכטר מההרכב בת פרעה, שאת המוזיקה ששמעה בבית החרדי שבו גדלה היא מערבבת עם מוטיבים אתניים ממקומות שונים בעולם, ומפוצצת אולמות.
ברנס,
אפילו ברדיו? מפריע לך שגבר שנוהג הביתה מהעבודה ישמע אותך בדרך?
"כן. המוזיקה שלי היא לא בשבילו. לא נות עדה לו. זה לא שייך".
כשתתחתני, בעזרת ה', בעלך לא יוכל לבוא להופעה שלך. זה לא צורם לך?
"למה הוא צריך לבוא להופעה? בעלי ישמע אותי בבית. אני אשיר רק לו. יש כל כך הרבה פריצות. איבדנו את הרגש, את העדינות. את הרגישות ליופי, למיניות. אני רוצה לשמור בהופעות שלי על האינטימיות של הנשים".
את מדמיינת את עצמך מופיעה לפני מאות נשים בקיסריה?
"אני מדמיינת את עצמי עם בעלי ירא השמים, מגדלת ילדים לתורה בבית שלנו".
הנה עלינו על קצה בעיה. הסיבה שבגינה אתם לא ממש מכירים את הבנות שמופיעות בכתבה היא סדר העדיפויות שלהן. בשעה שכל אמן מתחיל חילוני היה מתאבד על ריאיון במוסף תרבות, הן - ובלי שמץ זיוף, אידאולוגיות בשירה שלהן. המשפחה, שלא לומר החתונה, היא המאסטר פיס היהודי האמיתי בעיניהן.
אודליה ברלין, בתו של המוזיקאי המיתולוגי מוסא ברלין, היא סולנית להקת "תפילת הדרך", הכוללת שש נשים שגדלו בשומרון, והזמירות שהיא מנפקת דומות. "החלטנו להופיע בפני נשים ואין לנו צער על זה", היא אומרת. "זו החלטה על בסיס דתי, אבל גם לו יכולנו לבחור היינו מקיימות את זה ככה. בהופעות לנשים יש משהו שפועל אחרת. אנרגיות רכות מאוד, ומצד שני כוח ועוצמה".
בנות "תפילת הדרך", שש נשים בגילאי 26-33, צמחו כולן על גבעות השומרון. 4 מתוכן למדו מוסיקה באופן אקדמי, ושתיים למדו בעצמן. הן שרות תפילות וניגונים בעיבודים קצת אתניים, קצת חסידיים, ומלחינות גם שירי משוררים כמו יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ'.
כל הפריחה הזאת של הסצנה הנשית במוסיקה היהודית נראית להן כמו סנונית ראשונה מטעם הגאולה בכבודה ובעצמה.
ברלין: "הרבנית שלי הייתה בהופעה והיא אמרה לי אחר כך שדבר כזה יכול להיות רק בדור של גאולה. אנחנו רוצות לשיר לנשים וזה בכלל לא עניין פמיניסטי. זה עניין רוחני: בדור שלנו גם אצל הגברים מתפתח בזמן האחרון הצד הנשי, ואילו אנחנו הנשים, מתקרבות יותר ויותר לקב"ה בעצמנו, בלי תיווך גברי. הערבוב הזה של הגבולות זה מסימני הגאולה".
ועד שהגאולה תגיע, בע"ה לא בא לך לשמוע את עצמך ברדיו?
"בא לי. כרגע עוד לא נכנסנו לאולפן להקליט. אבל כשיצא הדיסק נעשה שאלת רב".
אבא שלך, מוסא ברלין, היה בהופעה שלך?
"הצעתי לו פעם לבוא והוא העדיף שלא. הוא רוצה לשמור על זה כעל דבר שלי. אבל הוא מקשיב למוסיקה שלי ואני יודעת שהוא מאד מבסוט שאני מתעסקת במוסיקה".
לפני חודש סערו הרוחות במגזר, כשה"פזמונסניף" (תחרות "כוכב נולד" של בני עקיבא) בגבעת שמואל הופרד לבנים ובנות. ההורים כעסו, מאמרים חריפים בעד ונגד השתלחו, ולבסוף הרב ביגמן, רב הקיבוץ הדתי פסק כי "יש להקל בשית רה שנועדה שלא לצורך גירוי מיני".
הרב קבע ארבעה קריטריונים שלפיהם מותר לשמוע שירת נשים: תמימות המילים, סגנון ההגשה, הלבוש ושפת גוף והכוונה. שזה אומר שאת בהחלט יכולה להופיע. אם את עטופה בדובון, שרה "אשת חיל" ושומעים אותך ברדיו.
ובכל זאת, פעמי הגאולה כבר נשמעים. השבוע עשתה זמרת דתייה ואנונימית עדיין, ליאת יצחקי, אם לארבעה וסטודנטית למשפטים, את הבלתי ייאמן מבחינת ההיסטוריה של הזמרות הדתיות, ופיצחה את קוד הפלייליסט הגלגלצי עם הסינגל הראשון שלה, "בית שאן".
יצחקי עובדת במרץ על אלבום ראשון שכתבה את רובו, ומשמיעה ראשונה אפשר להמר שהיא תוכל לשבת בנחת לצד עלמה זוהר על משבצת השאנטי הסמי דתי, ועוד יישאר מקום גם לרב שלמה קרליבך. חוץ מזה, היא גם נורא יפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
