שובו של גבריאל אלון
בספרים האמריקניים סוכני המוסד הישראלים הם גברים ללא חת שמצילים את העולם, ונשותיהם הן פצצות מין חסרות מעצורים. כותב על הקרח
"זעם האל,Wrath of The God ," נשמע אפילו יותר טוב באנגלית וכך הוא גם נולד, בספרים הזרים על עלילות המוסד שראו אור בכמויות מסחררות בשנות השבעים והשמונים. למרבה הצער, חלק מהספרים הללו דיברו אמת שלישראלים אסור היה לדעת באדיבות הצנזורה, מה שאומר כי אנשי מוסד לא בחלו בלשבת עם עיתונאים זרים ולשפוך את קרביהם.
אבל ההפניה ב-Ynet לספילברג כבר אינה עבירה שבין עיתונאי למקלדת. היא עבירה שבין עיתונאי לאמת. "מינכן" הוא אגדת עם לגויים שבינה ובין האמת ההיסטורית אפשר להקים שתי מדינות לשני עמים. אני יודע משום שלפני שנתיים ישבתי עם גמלאי המוסד שהיו בסוד החיסולים של יחידת "כידון" אחרי שגולדה החליטה - בצער כמובן, היא תמיד הצטערה - על נקמה יהודית וחיסול היכולת ההתקפית של ספטמבר השחור.
במוסד כה זעמו על ספילברג ועל המקור המפוקפק שעליו הסתמך, שאת האישור לשיתוף הפעולה איתנו נתן אריק שרון בעצמו, לפני שנרדם.
לא בכל יום מתרועעים עיתונאים שכותבים על אוכל עם קשישי מוסד שטרם נגמלו מהרגליהם שהושרשו בארצות יעד, שבהן כל דפיקה בדלת יכולה להיות של מישהו שמחזיק בידו את התסריט של "אלי כהן, חלק ב."' הסתובבתי איתם בלילהאמר, בדירה של מחמוד חמשארי בפריז ובחדר המדרגות האיטלקי שבו נורה עדאל זווייטר והשקית מהמכולת בידו, וזו היתה אחת החוויות הגדולות בחיי.
בשדה התעופה חזרה הביתה נפרדנו והתנהגנו כמי שאינם מכירים ולא נפגשו מעולם. הרגלים ישנים מתים לאט.
שאיפת חיי היתה לשרת במוסד, אבל לא היה שום דבר בעברי הצבאי שהצדיק פנייה אליי. נדמה לי שרובאי 4 לא נחשב. מצד שני, אין מקצועות קרובים יותר מעיתונות ומוסד. עיתונאים כאורי דן, שייקה בןלפורת ואביעזר גולן זכרונם לברכה, ודודו הלוי, איתן הבר ורן אדליסט ייבדלו לחיים ארוכים, נחשבו נכסים בעיני המוסד.
היו ימים שלכולם עמד בפה טעמו המתכתי של אותו מסטינג, והמוסד יכול היה לסמוך על הדיסקרטיות של בכירי תקשורת ולא היסס לעלות איתם לרחבת הריקודים וללחוש להם באוזן בקשות.
כאשר כתבו אותם עיתונאים אחרי כמה שנים ספרים על המוסד, אף אחד לא ניסה לסתום להם את הפה כמו לויקטור אוסטרובסקי הבוגדני. שירות חשאי זקוק פעם בכמה שנים שמישהו ישורר בשבחיו. על הפאשלות שלו יודעים מיד.
אחד המשוררים הגדולים הוא דניאל סילבה, סופר אמריקני ש"חוקי מוסקבה" החדש, רב המכר ה-11 שלו, היה השבוע בראש טבלת רבי המכר של "אמזון." כעשר שנים מריץ סילבה סדרה שגיבורה הוא גבריאל אלון, גדול הרסטורטורים של ציורים ישנים, זייפן לעת מצוא וסוכן המוסד הבכיר ביקום, מאז שהציל את האפיפיור ואת הנשיא האמריקני (כל אחד לחוד,( שניהם חברים אישיים שלו.
על פי סילבה, הרג אלון בעצמו שישה מאנשי ספטמבר השחור
ב"חוקי מוסקבה" פוצצו מחבלים את מכוניתו של אלון בוינה, כנקמה על נקמה. בנו נהרג בפיצוץ. אשתו לאה נכוותה בכל גופה ונותרה במצב קטטוני במרפאה לחשוכי מרפא. אלון, כבן 50 פלוס, סירב לעמוד בראש יחידת המבצעים ובראש המוסד, ונשלף מהסטודיו שלו בווילות אירופיות כפריות למבצעים ששלום העולם, לא פחות, תלוי בהצלחתם.
הוא התחתן פעם נוספת עם קיארה, יפהפייה איטלקית שהיא גם 'בת לוויה' במוסד. בת לוויה, כמו גם שפע מונחים אחרים אותנטיים לכאורה, כמו הקביעה שמשרדי המוסד שוכנים עדיין בשדרות שאול המלך בתל אביב, הם החומרים שמהם עשויה תעוקת קיץ. שמות כמו עוזי נבות, אלי לבון ודילנה שריד נשמעים כמו שנבחרו על ידי תוכנה באקדמיה ללשון.
מעל כולם, מקשיש אך נצחי, ארי שמרון האגדי, הממונה לשעבר שעדיין עוקף ראשי מוסד בפועל כאילו היו איי תנועה, היחיד שמסוגל להחזיר את אלון לשירות פעיל. הפעם יוצא המוסד, יחד עם הסי-אי-איי והאם-איי 5 הבריטי, לעצור אוליגרך רוסי מלמכור איגלה, טיל כתף משוכלל לאל קאעידה, המתכננים מבצע אוניברסלי של הפלת מטוסי נוסעים אמריקניים וישראליים. לא נעים אבל לא בשמים.
מאז ומעולם אהבו אמריקנים לקרוא על המוסד. הרעיון של לוחמים יהודים נטולי עכבות ודילמות מצפוניות, לא כמו שהם מוצגים אצל ספילברג, אלא הורגים את הרעים בארבעה כדורים למצח, עושה להם קישוי. הז'אנר צבר תאוצה אחרי 9/11 כי מי אם לא המוסד הישראלי, אותו גוף ביון ללא נימוסי שולחן ושיקולים דיפלומטיים (שמרון חטף במו ידיו את אייכמן,( מכיר את נפש מחבלו.
זה התחיל הרבה לפני "המתופפת הקטנה" של לה קארה (קלאוס קינסקי הפסיכוטי כראש המוסד בגרסה הקולנועית,( והתגבר כסמבטיון בשנים האחרונות. בסוף כל שיר יושב מוסדניק. סילבה הוא בין הטובים בז'אנר הזה, בעיקר משום שהשמות העבריים אצלו אינם נדבקים לחך, גבריאל אלון הוא ישראלי סימפטי בעיקר משום שנגמל מכל השטיקים הישראליים, העלילות פנטסטיות אך לא בלתי סבירות.
רוברט ליטל, אביו של ג'ונתן ליטל מחבר "נוטות החסד," הוא כתבן מוסד נוסף. ב"סוכנות" עב הכרס שלו, שעובד למיני סדרה טלוויזיונית, ראש המוסד מכונה "רב" והוא ישראלי חובש כיפה. ליטל הוא חבר קרוב של שמעון פרס. דיוויד איגנציוס, עיתונאי חשוב, חוטא אף הוא בספרי מוסד, אוהדים בדרך כלל, וכך עולה הז'אנר ומשגשג. לעתים זולג הז'אנר לסרטים. בן קינגסלי הוא ראש המוסד ב"המשימה." ב"יום ראשון השחור" זה רוברט שואו המנוח, וכך הלאה.
לעתים גורמים התיאורים של טיפוסים ישראליים בספרים לגרדת עזה. תיאור ישראל עצמה, כאשר העלילה נוסעת אליה, נקרא לרוב כמו זה של כתב "טיימס" שבא ליומיים ואכל בארבע מסעדות; הנוף נשגב, ביתו של שמרון משקיף על הכנרת והדירה ברחוב נרקיס בירושלים מבוצרת אך חפה מטעם אישי. כאשר המוסדניק הוא מוסדניקית, אתם יכולים לצפות לסקס שמימי ולתאווה חסרת מעצורים.
לא ברור היכן מסוכן יותר לאלון: מול הגורילות של הקג"ב לשעבר או במיטה עם אשתו. לא תמצאו ספר טוב יותר ליום קיץ חם מ"חוקי מוסקבה." רק שיהיה ברור שזה בפירוש לא ספר טיסה. למרות המיגון החדש של מטוסי הנוסעים נגד טילי כתף.
נא להמתין לטעינת התגובות
