חופש הביטוי - הסיפור האמיתי
"בניגוד לשטות הרווחת, נבחרי הציבור שלנו אינם מוקדי הכח האמיתיים". זווית אחרת על הצעת החוק של גלעד ארדן
הסיבה להתקפלות המהירה פשוטה: ארדן הבין כי איש מחברי הכנסת לא מעז להתעסק עם התקשורת. בניגוד לתעמולה שבה הולעטנו אתמול, אין להצעת החוק המדוברת כל קשר לסתימת פיות. אם כבר אז להיפך. כל מי שבקי בהתנהלות התקשורת או שנחשף באופן אישי להשתלשלות האירועים בפרשות מסוימות, יודע כי כלי התקשורת בישראל מחזיקים בעוצמה בלתי מוגבלת כמעט להכפיש, לשקר, להפיץ דיבה ולסתום פיות.
חוק איסור לשון הרע חסר שיניים לחלוטין. משפטי דיבה נמשכים שנים ואם בדרך נס הצליחו האזרח הקטן ועורך דינו המצ'וקמק להביס את סוללות המשפטנים של ברוני התקשורת, מסתיימים התיקים בדרך כלל בהטלת פיצויים מגוחכים. לאיש בישראל, מראש הממשלה ועד אחרון הבסטיונרים, שהוכפש על לא עוול בכפו, אין כיום כל סיבה להיכנס לקרב אבוד מראש כנגד טייקוני התקשורת. הצעת החוק של גלעד ארדן ביקשה בסך הכל להטיל מגבלות על הקלות הבלתי נסבלת של כלי התקשורת בישראל לפרסם הכפשות ושקרים ללא כל חשש שיתנו על כך את הדין. אך בדמוקרטיה המזויפת של ישראל ישנם מוקדי כח שמי שמעז לנסות ולהגבילם מגלה במהירות מדהימה כי עדיף לו לסוב לאחור עם הזנב בין רגליו.
בניגוד לשטות הרווחת, נבחרי הציבור שלנו, חברי הכנסת, השרים, הכנסת והממשלה, אינם מוקדי הכח, השלטון והשררה האמיתיים. הם בסך הכל פיונים, בידור להמונים, מתאבקים בבוץ שמטרתם לשעשע את ההמון ולהשלותו כי הוא חי במשטר דמוקרטי בו נשמע קולו וההכרעות מתקבלות בידי נבחריו.
האמת המרה, שאיש בתקשורת לא יטרח לספר לנו עליה, היא כי השלטון והעוצמה בישראל מתחלקים בין שניים, אולי שניים וחצי מוקדים אמיתיים: התקשורת ובית המשפט העליון. מי שרוצה יכול לצרף אליהם את 19 משפחות ההון ואת מרטין שלאף. אלו שבוחשים בכל עסקה, הפרטה והחלטה מדינית וביטחונית ומטים כל הכרעה לכיוון שמשרתם.
בניגוד לעיקרון הפרדת הרשויות ולתיאוריית האיזונים והבלמים, ישנן בישראל ארבע רשויות, לא שלוש. הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת והרשות המסקרת – התקשורת. שתי הרשויות הראשונות נבחרות על ידי הציבור לתקופה קצובה ובדרך כלל קצרה, נתונות לביקורת נוקבת מצד התקשורת, ולפסילת חוקים והחלטות ממשלה מצד מערכת המשפט. שתי הרשויות האחרות, הרשות השופטת (והפוסלת חוקים והמעצבת את זהות המדינה) והתקשורת, אינן נבחרות, אינן מוגבלות, אינן מאוזנות וכל ניסיון לבקרן או לצמצם את כוחן מוקע מיד כסתימת פיות, כמקארתיזם, בולשביזם, פשיזם ושאר תארי גנאי שמטרתם הרתעת כל מי ששמו ונפשו יקרים לו.
ב-15 השנה האחרונות רוקן בית המשפט העליון, בגיבוי התקשורת, את הרשויות המחוקקת והמבצעת מתוכנן. תחת שם הקוד 'אקטיביזם שיפוטי' הפך אהרון ברק את הממשלה והכנסת, (נבחרי ונציגי הציבור), לגופים אנמיים, חיוורים וחסרי סמכות שכל החלטותיהם הן בגדר המלצות לחונטה סגורה, מצומצמת והומוגנית אידיאולוגית.
חונטה זו מנצלת את גיבוי התקשורת על מנת לרכז בידיה את הכח והעוצמה כאשר כל הכרעה חשובה טעונה את אישורה. בעוד הרשויות הנבחרות והייצוגיות סורסו ועוקרו,
האזרחים כמעט ואינם זוכים לשמוע על מקרי השחיתות, הקומבינות והנפוטיזם הרבים שמתרחשים במסדרונות בתי המשפט ובמערכות העיתונים, וכל ניסיון לפקח או לבקר את תפקודם מקוטלג כסכנה לדמוקרטיה. כך נעשה לשר המשפטים דניאל פרידמן שביקש לקדם רפורמות דלות במערכת המשפט. כך נעשה לפרופסור רות גביזון שהעזה לחשוב אחרת מאהרון ברק ועל כן נפסלה מלכהן בעליון, וכך נעשה לגלעד ארדן שביקש לצמצם את חופש הביזוי של התקשורת.
מי שחופש הביטוי והדמוקרטיה יקרים ללבו, ומטרתו אינה שימור הכח והעוצמה בידי אליטה מנוונת ופוסט-ציונית, אלא יצירת משטר דמוקרטי אמיתי בו מתחלקים הכח והסמכות בידי גופים נבחרים ואחראיים – צריך לתמוך ברפורמה מקיפה במבנה החוקתי של ישראל. את הקשר הגורדי שבין הון-שלטון-עיתון-משפט יש לבתק, ולייצר באחריות דמוקרטיה אמיתית שתבוקר על ידי תקשורת אמינה ונושכת ולא מכפישה ומסלפת.
נא להמתין לטעינת התגובות
