כאב אינו מדריך טוב למדיניות חוץ
גדי טאוב טוען שההנהגה צריכה לעמוד גם נגד כאב של הורים שכולים למרות שזה לא פופולרי, בשביל שיהיו פחות הורים שכולים
מלכתחילה היה כאן עיוות: הכרזת ראש הממשלה שהחזרת השבויים היא מטרת המלחמה יצרה עדשה מעוותת. בעדשה הזאת נשקף כאבן של משפחות החטופים בממדים עצומים בחזית, ונדחק אל השוליים כאבן של כל שאר המשפחות. נראה היה כאילו כדי להחזיר שניים הגיוני וסביר להקריב 120 אחרים.
בזה אין לומר שהיציאה למלחמה לא הייתה מוצדקת. אבל המטרות היו אחרות: המאבק הוא נגד צבא ההולך וצובר כוח על גבולה הצפוני של ישראל, וממשיך להתגרות בה. גם זה לא פופולרי לומר, אבל ייתכן שהמלחמה הלא כל כך מוצלחת הזאת הייתה יותר מוצלחת ממלחמה שהיינו מתעוררים אליה בעוד כמה שנים.
אחרי ההכרזה הפזיזה על החזרת החטופים כמטרת העל של המלחמה נגררה ישראל להיסטריה. התקשורת בלעה את כל זה בקלות מדאיגה. היא ביקשה לספק את תאוות הדרמה של הציבור וחשה, בצדק, שרגשות התסכול של המלחמה מתנקזים כולם לשאלת החטופים. בהתלהבותה לספק דרמה היא חיזקה, טיפחה, העצימה את התחושה – אצלנו ואצל יריבינו – שישראל תעשה הכל, אבל ממש הכל, להחזיר את הבנים.
זה נשמע נאצל. זה דבר שכדאי שכל חייל ידע. וזה גם מעודד את החטיפות הבאות. לימדנו את חיזבאללה, את חמאס, ואני לא יודע את מי עוד, שחטיפות הן עסק משתלם: מה שמלחמה לא מצליחה להשיג, יכולים ארבעה מחבלים להשיג באמצעים דלים. הם יכולים להוריד את ישראל על הברכיים בחטיפת חייל או שניים. הם למדו שישראל מאבדת את הצפון במצבים כאלה.
באווירה הזאת הממשלה לא העזה לדחות את העסקה. במקום לחשוב אסטרטגית, היא חשבה איך היא תיראה מול שתי המשפחות, שכאבן אמיתי, נורא, מובן וחשוף מול תקשורת שהעצימה את הדרמה הזאת עד אינסוף. היא נגררה לעסקה גרועה עוד יותר מעסקת
האם עצרו שם בקבינט, לחשוב מה עשויה להיות המשמעות של מהלך העיוועים הזה? המשמעות היא שמעתה יקפידו פחות לשמור על חיי שבויינו וחטופינו. אם ישראל משלמת מחיר גבוה גם תמורת מתים, מה הטעם לשמור על השבויים חיים? יש לנו, ברגע זה ממש, עוד חטוף אחד. צריך להבהיר בדחיפות שהחמאס לא יקבל כלום אם לא יחזיר אותו לידינו שלם וחי ובריא. צריך לעשות כל מה שאפשר למחוק את התקדים הנורא שיצרנו במו ידינו.
ממשלה צריכה להנהיג. הממשלה היא לא מהדורת חדשות, והיא לא עובדת על רייטינג יומי. גם עורכי החדשות היו יכולים לנהוג ביתר אחריות ובפחות פופוליזם. אבל הם אינם הנהגה. וכשההנהגה קופצת ראש לתוך המערבולת שהתקשורת יוצרת, היא אולי משיגה רייטינג פוליטי לערב אחד. אבל ישראל משלמת עליו מחיר אסטרטגי יקר. זה קשה, וזה לא פופולרי, אבל הנהגה צריכה לעמוד גם נגד כאבם הנורא של הורים שכולים. כדי שיהיו לנו פחות הורים שכולים בעתיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
