קרנית ספדה לאודי: היכן מוצאים אנשים כמוך?
"המסע שלנו תם, ואנחנו עוברים למסע הבא - למסע חיי. אתה תהיה שותף מלא" – כך, כשדמעות בעיניה, נפרדה הבוקר קרנית גולדווסר מבעלה אהוד ז"ל, שהובא למנוחת עולמים. "תמיד תהיה הצעיר הנצחי המלווה אותי לאורך חיי. אמשיך בלעדיך אהובי, אך אהיה לעולם איתך". ההספד המלא לבעל שלא ישוב עוד
מזה כשנתיים אני מדברת בשם שניים. אלדד ואודי. רגב וגולדווסר. המאבק להשבתכם הביתה לחיקנו היה משותף מתחילתו, אך היום לראשונה אני מרשה לעצמי לפנות רק אליך, טוש. והלב, הלב, אהוב שלי, הלב הזה בוכה וכואב. עברנו שנתיים קשות, מלאות תהפוכות, עליות ובעיקר מורדות, תקוות ואף אכזבות. האמנתי וקיוויתי שיגיע הרגע בו אוכל להתעורר ולומר שהכל היה אך ורק חלום. חלום רע, אבל רק חלום. האם הזמן, טוש, אכן ירפא את הפצעים?
יצאת לדרכך באותו בוקר מחייך ונכון למשימה כתמיד. מבחינתך, היה זה עוד בוקר רגיל, בו התייצבת לשרת את מדינתך. בוקר בו אתה ממלא חובה, שמנקודת מבטך הייתה זכות גדולה. מעולם לא היססת, לא ניקר בך החשש, וספק לא היה בלבך לגבי חשיבותה של המשימה, של ההגנה על המולדת. מילים אלו לא היו רק כסיסמאות ריקות מתוכן עבורך.
היכן מוצאים אנשים כמוך? תגיד לי, היכן מוצאים אותם? בשבת, מספר ימים לפני המקרה, לא העלנו על דעתנו שזו הפעם האחרונה בה אנו מתראים. החיבוק לפני צאתך היה חם אך רגיל, הנשיקה הייתה אוהבת אך חפוזה, ומילות הפרידה היו אישיות, אך עם זאת יומיומיות. דבר לא רמז על העתיד להתחולל.
סלח לי אישי היקר, על כך שאין אני מונה כאן את מעלותיך הרבות, את אישיותך ויופיך הפנימי, הכה נדירים, שהיו כנר לרגליי וליוו אותי בכל צעד ושעל במאבק להשבתכם. אין זה הזמן והמקום לעשות זאת. ברשותך אהובי, את הפרידה הכואבת והאישית אעשה בדרכי שלי, באופן שבו אתה היית בוחר לעשות לו היית יכול להשמיע את קולך. אותו קול נעים ומרגיע, סמכותי ויודע. קול אוהב ומלטף, קול שליווה אותי מהרגע הראשון שזכיתי להכירך ועד יום לכתך. האם הזמן, אהוב לבי, אכן ירפא את אותם פצעים עמוקים ומדממים?
קשה להאמין שכבר חלפו ועברו להן שנתיים. בלהט העשייה ובאינטנסיביות מצאתי עצמי לא פעם חושבת כיצד היו חיינו ממשיכים להתגלגל לו היינו יחד. כמה מבורכת יכולה השגרה להיות, כמה קשה עבורנו להעריך ולהוקיר את נפלאות וקשיי היומיום. לפיכך, לו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, וודאי הייתי נוצרת בלבי עוד כמה רגעי אושר שכאלו, רגעים קטנים ומיוחדים החולפים לידנו מבלי לשים לב, חרוטים כעת על לוח לבי. אז האם באמת לקוות ולהאמין, טוש, שהזמן מרפא את המכאובים?
במהלך התקופה הארוכה בה נעדרת וככל שחלף הזמן הפכו פניך לנחלת הכלל. אודי, האדם הפרטי, אותו אודי שלי, היה לפתע אודי שלנו, של כולנו. זכורות לי שיחות שערכנו בעבר, שיחות בהן הבטחתי להביא עבורך את הירח. אם כן בצער רב אני שואלת, האם ייתכן שדווקא במשימה חשובה זו אכזבתי אותך?
הגעגועים, אודי, כה קשים הם. מרופדים בזיכרונות מתוקים, נעימים ומוחשיים לחלוטין, אך מנגד תחושת האובדן גואה ומתעצמת ככל שהזיכרונות הולכים ומתערבבים להם בשברי חלומות, בכמיהה וברצון הכה עז לשוב ולגעת, להרגיש ולהריח ולחיות איתך ואותך. בלעדיך כאן, כואבת ובוכה עליך, יום לפני יום הולדתך אני שואלת, טוש: אולי יתאפשר וירפא הזמן את הפצעים המדממים?
12 ביולי 9:06 והזמן שלך עצר מלכת. בבוקר ב-12 ביולי 2006, בנקודה 105 שבגבול הצפון התחיל מסע עברו שנינו, אתה ואני. אנחנו. המשפחה ואתה. כולנו, המדינה ואתם. היום, מסע זה של כולנו תם, הגיע לקיצו. אנחנו, אתה ואני, עוברים למסע הבא, למסע חיי. אתה תהיה שותף מלא. דומם אך פעיל, חבוי אך מניע, נסתר מעיני כל אך גלוי לי בכל עת. אתה תמשיך להיות הקול הפנימי השני שלי, תהיה תמיד אישי, הצעיר הנצחי המלווה אותי לאורך כל חיי. אמנם בלעדיך אהובי, אבל יהיה זה לעולם איתך.
17 ביולי 2008 צהרי היום. וזמן חדש מתחיל את ספירתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם