איילה סבאג- הפנתרה השחורה החדשה
אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים המקורית, מחזירה את התנועה לתחייה. "עליי להיות בין מקבלי ההחלטות"
בחוץ היה חם. סבאג הזיעה. היא חלצה סנדלים בעלי עקב פקק. את המכנסיים הרימה עד גובה הברך. המאוורר עבד. "יש בי פתאום כמיהה", אמרה סבאג. פנתרה שחורה היא קוראת לעצמה, "ללבוש חצאית". הפנים שלה התרככו. היא שתתה מים. "או להתאפר", אמרה. "להיות נשית". "יש בי משהו עדין", הסבירה. "רגיש ופגיע, למרות הצעקות". "אבל", אמרה. "המאבק שלי הוא מאבק מזיע. זה לא יכול להיות מאבק בחצאית למען עניים. אני צריכה להיות אחלה גבר, לאיים. אני מלך השכונה, אבל אני רוצה נורא להיות מלכה".
זה היה ביום שני השבוע בבית של סבאג בשכונת קטמון, ירושלים. דירה של משרד השיכון. קומה שנייה בלי מעלית. שני חדרים בקושי. את הדירה קיבלה סבאג אחרי ששבתה עם ארבעת ילדיה לפני 17 שנה מול בית ראש הממשלה. היא הובילה אז את מאבק מחוסרי הדיור. היתה נפגעת משכנתאות. בעלה נפל לסמים ולה לקחו את הבית. היא התגרשה והפכה לאם חד הורית. כמעט שמונה חודשים היא גרה באוהל עד שקיבלה את הדירה. היום היא צריכה לשלם משהו כמו 700 שקל בחודש שכר דירה. היא לא משלמת, אמרה. "אין כסף".
בחלון הקומה הראשונה עמדה השכנה של סבאג, מעשנת סיגריה ובוכה. נציג חברת החשמל התקשר ותבע ממנה 2,500 שקל . חוב. אחרת יבואו וינתקו את החשמל. כוחות מד"א ומכבי אש התאספו בבניין ממול. אישה פלשה לדירה ואיימה להתאבד עם בלוני גז.
סבאג עשתה פוזות למצלמה. פעילה חברתית מקצועית, מיומנת. אחת לכמה זמן היא מופיעה עם מאבק חברתי חדש. כמעט כולם נכשלים. אבל סבאג לא מתייאשת. "אני כמו פרעה, רק מתחזקת, נהיית יותר רעה. ויש לי כוחות לעוד 30 שנה", היא מוסיפה.
בבוקר הביא לה הדוור חבילה של ספרים שהזמינה על מהפכנים חברתיים מכל העולם. "אני אעשה מהפכה חברתית", אמרה סבאג. "תצעקי", ביקש ממנה הצלם, אחרי שכבר נרגעה לגמרי. סבאג צעקה לפי הזמנה. היא למדה לקחת את הפחד שיצר אצלה העוני, סיפרה אחר כך, "גוש מפחיד ומשתק", ולהפוך אותו לזעם. "אז כן, אני צועקת", אמרה . "לא נותנים לי לחיות בכבוד, ואני צועקת. מה רוצים שאני אעשה, אגיד תודה ואתן את הלחי השנייה? לא".
סבאג, בת 47, היא בת הזקונים במשפחת מרציאנו. הוריה הגיעו לארץ מאלגיר יריה אחרי קום המדינה. הביאו אותם לשכונת מוסררה שבירושלים, שם נולדה. בגיל שבע כבר הלכה להפגנות של הפנתרים השחורים. בגלל סעדיה אבל גם בגלל רפי, אח נוסף שלה, שהיה דובר התנועה "כי ידע לדבר אנגלית".
אמה מתה בגיל צעיר וסעדיה גידל אותה. השישי מבין 11 ילדים, שבגלל כושר המנהיגות שלו נתפס כבכור. "ינקתי מהפנתרים", אומרת סבאג. שם נולדה
כבר אז, היא אומרת, ידעה שהיא ענייה. "בן אדם עני זה בן אדם שיש לו קרקורים בבטן מזה שהוא לא אוכל", הסבירה . "בבית שלו יש עכברים וחולדות ואין לו כסף לקנות נעליים. אין לו מספיק סירים וצלחות והוא לא מתקלח מספיק, אז יוצא ממנו ריח מסריח. יש לו כינים. יש לו סימפטומים של מחלת נפש. חרדה, פחדים, מחשבות אובדניות, הזעה".
"אני זה משהו אחר", אמרה כששאלתי אם גם היום היא ענייה. לטענתה היא חיה מ-400 שקל בחודש בממוצע. "עלוב מאוד", הסכימה. יש לה ארבעה ילדים. שתי הבנות הגדולות נשואות ויש לה גם שני נכדים. הבן הצעיר חייל בקרבי. טנקיסט. ביום ראשון בבוקר, אחרי שהיא מכבסת ומגהצת לו את המדים, היא נותנת לו את ברכת הדרך. "זה יותר מדי כואב", אמרה. "מדינת ישראל היא מדינת זונה. שתישרף".
18 שנה עבדה סבאג בחברה למתנ"סים וניקתה חדרי מדרגות. היום היא מקדישה את עיקר הזמן ל"מהפכה". לפעמים היא מרצה באוניברסיטה כפעילה חברתית או שהיא עושה סיורים למטיילים בשכונת מוסררה, אבל שום דבר הוא לא בגדר הכנסה קבועה.
גם היום היא רוצה לסיים את התואר שלה. למדה פסיכולוגיה בחינוך ונשארו לה עוד שלושה קורסים, ולא מצליחה, בגלל כסף. "אני עדיין חייבת לבעל המכולת", אמרה. "אני רוצה אוטו. אני רוצה בגדים. אני לא יכולה לקנות. אני רוצה ספרים. אני רוצה מספרה. אני רוצה לאכול בריא, ואין כסף לקנות".
המאבק החברתי הראשון שלה היה כאמור כמחוסרת דיור. עד אז גרה בווילה בשכונת מוסררה והיו לה שתי מכוניות. אבל בעלה לשעבר הידרדר לסמים והיא נפלה כלכלית יחד איתו. הם נפרדו בפעם הראשונה כשהיו להם שני ילדים. סבאג חזרה אליו בין גמילה לגמילה ויחד הביאו לעולם עוד שניים. רק כשהיו לה ארבעה ילדים הבינה שאין תקווה והלכה.
אחריות, אשמה, חשבון נפש, שאלתי בזהירות על עצמה ועל אחרים בתוך מעגל העוני. כמה אפשר לנופף במוצא. הרי גם היא צברית שנולדה כאן. יש אמהות חד הוריות שמתפרנסות יפה ונמצאות בתפקידי מפתח, אמרתי, ואדם צריך אולי לפעמים להציל את עצמו. "זה כמו שמישהו לא יודע לקרוא", אמרה סבאג. "מה את יכולה להאשים אותו? הבן אדם דיסלקט".
אחרי מאבק מחוסרי הדיור הקימה, בין השאר, את תנועת נלח"צ- נשים למען חברה צודקת, לח"מ- לוחמי חברה מהפכנים, והיתה פעילה ב"לביאות". היא הנהיגה את הקבוצה המיליטנטית הירושלמית במאבק של ויקי כנפו. אז גם יצא לה שם של מנהיגה חברתית אגרסיבית, אלימה. סבאג חיה עם הדימוי הזה בשלום. "אני לא באה להפגנה כדי לנהל דו שיח", אמרה השבוע. "אני באה לצעוק".
היא הקימה שני קואופרטיבים למזון קהילתי. המאבק האחרון שלה היה שוב למען מחוסרי הדיור והוא הסתיים באוקטובר בשנה שעברה. בעקבותיו הצליחה סבאג לשכן בדירות 19 משפחות ללא בית. אז גם הבינה, שלא מספיק להיות בשטח כדי שהקול שלך יישמע. "צריך להיות בין מקבלי ההחלטות".
ההחלטה להקים מחדש את הפנתרים השחורים באה אמנם בעקבות מות אחיה, אבל הרעיון נולד כמעט שנה קודם לכן. סעדיה היה מאושפז אז בבית החולים. הוא ישב בכיסא גלגלים. ללכת כבר לא הצליח. איילה היתה באה אליו בערבים, קושרת אותו בסדין לכיסא, חובשת לו כובע צמר בחורף, מלבישה אותו ויחד הם היו יורדים ברגל את הירידות של ירושלים.
פגשו נזקקים במוסררה ובקטמון, "איפה שהיו צריכים את סעדיה". ודיברו על מאבק חברתי. לראשונה סיפר סעדיה לסבאג על החקירות שעבר במרתפי השב"כ בתקופת הפנתרים. איך שמו אותו על מיטה של שיש, הפשיטו, קשרו, פישקו את הרגליים, ניערו בקבוק עם נוזל מוגז ושמו לו אותו בפי הטבעת. "ואז סעדיה הרים את הידיים שלו, שהיו רזות ממחלה, ואמר איילה, אין אלוהים באותו רגע, אין אלוהים". לראשונה ראתה אותו בוכה. "בכי חמוד. שתי דמעות", תיארה השבוע. "את", ביקש מאחותו, "תשמרי על עצמך".
מרציאנו כבר היה מפוכח. אדם בערוב ימיו. לסבאג אמר שתנועת הפנתרים השחורים צריכה לתת מקום לכולם, גם לאשכנזים. "לכי יחד עם כולם", ביקש ממנה, והיא הסכימה. היום סבאג מגדירה את האג'נדה שלה מעמדית. למען כל "המעוכים והמוחלשים". אף על פי שהיא מקפידה לציין בכל הזדמנות שמרבית העניים הם מזרחים.
"יש בארץ אלפיון עליון שהם כולם ברקוביץ' ונרוביץ'", היא אומרת. גם תשובה, לב לבייב ואחרים לא מקלקלים לה את העובדות, כי "זה עדיין לא בן חמו, או בטיטו, או אטיאס". מתחת לאלפיון העליון, אין כלום. ואקום. אחריו מעמד הביניים שמחזיק בשיניים לא לקרוס, העניים ה"מעוכים" והאלפיון התחתון. "הג'יפה שבעניות", "שחיים בתוך המים הזורמים והביוב". אלה שהיום זה "קול ואין לא להסתכל עליהם".
היא עצמה מציעה צדק ושוויון לכולם. ברור לה שמישהו עם תואר ראשון ירוויח משכורת גדולה יותר מ"בור ועם הארץ". אבל גם שלכולם מגיע לחיות בכבוד. אם תיבחר למועצת העיר ירושלים, בירושלים אומרים שהסיכויים שלה כמעט אפסיים, תיצור מקומות עבודה לנזקקים. "מה יקרה אם גאידמק ייבחר? הוא יפרוש", אמרה השבוע. "אנשים שלו", סיפרה, "פנו אליה. לאחד כוחות". היא סירבה. "אני לא אלך עם גאידמק לעולם", היא אומרת.
בחודש מאי כינסה חברים והודיעה להם על הכוונה להקים את הפנתרים השחורים מחדש. לפני שבוע היה כנס הפתיחה. אנשים באו להתפקד לתנועה. גם צ'רלי ביטון, פנתר ישן, הגיע. זה היה במבנה של השומר הצעיר בקטמונים. סבאג היתה אחראית לתוכנית וביטון לא היה אמור לנאום. אחרי שהעיר לנואמים, התרגזה סבאג. "זה היה ערב שלי", היא אומרת. "צ'רלי רצה להשתלט לנו על הפנתרים". בסופו של דבר, ביטון קם והלך. "טרקתי אחריו את הדלת", אומרת סבאג. "אף אחד לא יהפוך לנו את התנועה".
סעדיה מרציאנו נקבר בגבעת שאול. "הוא נולד עני ומת עני", אמרה השבוע סבאג. "בגלל שלא היה זונה פוליטית וחילק כל מה שהיה לו לאחרים". "ההלוויה שלו", היא אומרת, "היתה ההפגנה האחרונה. על המצבה שלו ציירו את סמל האגרוף של הפנתרים". מאז הקימה את התנועה, היא אומרת, לא עלתה לקבר שלו. "אבל", אמרה השבוע, "אני יודעת שנעלה לקבר שלו, כל התנועה, ביום הבחירות. לקבל את הברכה שלו, לספר לו, ולבכות".
נא להמתין לטעינת התגובות
