רק שלא ייגעו להם בסמל
כולם זוכרים את מותו של מוחמד א-דורה. ערוץ פראנס 2 האשים את צה"ל, התקשורת בישראל אימצה. צרפתי אחד העז להטיל ספק ופתח במלחמת תרבות, התקשורת בישראל שתקה. עכשיו התברר שהוא צדק. ישראל עדיין שותקת
ההתחלה ידועה. התמונות ששודרו לפני שבע שנים וחצי זעזעו את דעת הקהל בארץ ובעולם. ראו שם אבא וילד מתחבאים מאחורי חבית. זועקים על חייהם מבעד לכדורים הפוגעים בהם. האב מנסה לגונן על הילד. ללא הצלחה. טלאל אבו-רחמה, הצלם של הערוץ הצרפתי פראנס ,2 העביר את החומר לכתב הוותיק והידוען של הרשת בירושלים, צ'רלס אנדרלן. האחרון סינן מתוך חומר הגלם פחות מ-60 שניות קשות ומחרידות, והוסיף פרשנות המטילה את האחריות על חיילי צה"ל.
תוך ימים בודדים הפך האייטם הזה לחומר התעמולה הקשה ביותר שהיה אי פעם נגד מדינת ישראל. מי שניסה להביע ספקות נחשב אז לכופר בעיקר. הרי יש עדות מצולמת. אין למעלה ממנה.
מוחמד א-דורה הפך לסמל. כיכרות נקראו על שמו. בולים הוצאו לכבודו. המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש הקדיש לו שיר. התמונה שלו הפכה מוכרת הרבה יותר מתמונת הילד היהודי שמרים את ידיו מול חייל נאצי. כבר אי אפשר לספור את כמות האזכורים של א-דורה במאמרים שנכתבו בעולם נגד ישראל.
ולא סתם נגד ישראל. אצל חלק מהכותבים, סופרים מכובדים, חתני פרס נובל, הפכה ישראל למדינה נאצית ורוצחת ילדים. זה לא קרה רק בגלל 60 השניות של מוחמד א-דורה. אבל המשקל של הקטע הקצר הזה היה הגבוה ביותר. זו היתה העדות החותכת, האולטימטיבית, לאופי הרצחני של ישראל.
אבל היו מעטים בתוכנו, וגם בעולם הרחב, שחשבו שמשהו פגום באותן 58 שניות שהפכו ללהיט עולמי. ביניהם היו הפיזיקאי נחום שחף מישראל, שהיה חבר בוועדת בדיקה שמונתה קצת מאוחר מדי. היתה גם אסתר שפירא מהטלוויזיה הגרמנית, שבאה לקלל, משום שהיתה משוכנעת שצה"ל הרג את הילד, אבל התברר לה שבגרסה של פראנס 2 יש יותר חורים מגבינה.
והיה גם לוק רוזנצווייג, עיתונאי צרפתי ומכובד, שעבד בעבר ב"לה-מונד" והכין תחקיר משלו. העורך שלו לא האמין למקרא עיניו. הם הלכו שניהם, עם עיתונאי נוסף, לראשי פראנס ,2 כדי לצפות בסרט המלא שצולם באותו יום מר ונמהר. צפו והופתעו. התהיות שלהם רק התעצמו. התחקיר פורסם ב"ל'אקספרס."
בין המבקרים הבוטים ביותר של אנדרלן ופראנס 2 היה פיליפ קרסנטי, צעיר יהודי מצליח, שהקים אתר אינטרנט לביקורת התקשורת ")מדיה-רייטינג.(" קרסנטי טען שאנדרלן שיקר, ושהוא והערוץ צריכים להסיק מסקנות.
פראנס 2 הוא לא עוד ערוץ טלוויזיה. מדובר במעצמה. זה ערוץ הדגל והממסד גם יחד. הערוץ ואנדרלן הגישו תביעת דיבה נגד קרסנטי, שדרש רק דבר אחד: להציג את הסרט המלא שצולם באותו אירוע. בית המשפט סירב. קרסנטי הפסיד והואשם בהוצאת דיבה. הוא לא ויתר.
בבית המשפט לערעורים חזר קרסנטי על אותה דרישה. הפעם נענתה דרישתו. זו היתה נקודת המפנה. הסרט המלא, לפי כל רואיו, לא משאיר מקום לספקות. פסק הדין ניתן לפני ארבעה שבועות, ב-22 במאי. נקבע בו שקרסנטי אינו אשם בהוצאת דיבה. פסק הדין מנתח את האייטם ששודר, את הסרט המלא, את העדויות, ואת הסתירות. המסקנה חד-משמעית. התובעים, אנדרלן ופראנס ,2 יוצאים מאוד לא טוב.
פסק הדין הזה לא זכה להדים רבים. בצרפת היו אזכורים בודדים. בישראל נפל פסק הדין על פרשות אולמרט והשיחות עם סוריה, כך שהסיפור בקושי זכה לכיסוי. מה שהיה יכול להיות הישג אדיר לישראל עמד להסתיים בקול דממה דקה. אלא שזה לא מה שקרה.
לפני שנמשיך כדאי להזכיר את הצד הישראלי. בישראל הופיעו מאמרים שמבקרים דווקא את קרסנטי. מה זה משנה מי הרג אותו, כתב ערד ניר ב־.ynet גדעון לוי הגדיל לעשות וכתב שזה לא משנה, כי הרי ידוע שישראל הורגת ילדים. ודאי שידוע. יש מין תחביב ישן כזה. יהודים. ילדים. עניין היסטורי.
גם תום שגב, עיתונאי והיסטוריון, לגלג על התחקיר של העיתונאית מגרמניה
שורה של עיתונאים בולטים בישראל התגייסו לא רק לשם הנצחת העלילה שחיילי ישראל הם אלה שהרגו או רצחו את א-דורה. הם גם היו נגד עצם הבדיקה. הם הרי עיתונאים חרוצים. היו להם מסקנות נחרצות. אז למה שנבלבל להם את המוח עם עובדות.
נחזור לצרפת. בעוד הפרשה עומדת לפני מותה, החליטו תומכיו של אנדרלן לארגן לו עצומת תמיכה. נכון שאנדרלן סיפר שהסרט המלא כולל קטעים קשים מגסיסתו של א-דורה והתברר שמדובר בשקר. נכון שפסק הדין הוא חד משמעי בקשר לחוסר אמינותם של המעורבים בשידור הקטע המפוקפק. נכון שאנדרלן עצמו כלל לא היה בזירת האירוע כאשר הדברים קרו. אבל החברים של אנדרלן, או אלה שחושבים שהנאורות שלהם באה לידי ביטוי בהשמצת ישראל, התייצבו בצד שלו. שהרי הוא שייך ל"כוחות הקידמה."
היוזמה לעצומה היתה של ה"נובל אובזרבטר," שבועון חשוב ויוקרתי, שמייסדו הוא ז'אן דניאל, ובתו היא שרה דניאל, עיתונאית בזכות עצמה. עוד נחזור אליה. איש מהחותמים לא בקיא בפרשה. אבל כל החותמים, ללא יוצא מן הכלל, מזוהים בדרגה כזאת או אחרת עם הקו האנטי-ישראלי. רובם, כמו דניאל ובתו, הם יהודים. וזה מוזר, משום שדניאל עצמו, על תקן של שמאלן, ביקר בעבר את התקשורת הצרפתית על עוינותה המוגזמת לישראל. מעניין מתי הוא יכתוב את המאמר נגד עצמו.
בין החותמים נמצאים גם הוברט ורדין, לשעבר שר החוץ של צרפת, ותיאו קליין, לשעבר נשיא הקריף, ארגון הגג של יהודי צרפת. המחתימים הצליחו לגייס שחקן חיזוק ישראלי, שרחוק רק מילימטר אחד מהשוואת ישראל לנאצים. קוראים לו אברהם בורג, שהיה פעם יושב ראש הכנסת.
מה שמוזר הוא שהעצומה איננה רק הגנה על יושרתו הפגועה של אנדרלן. העצומה, בצורה די מפורשת, תומכת בגרסה הראשונה, על אשמת ישראל: "שבע שנים. שבע שנים שמסע שנאה נתעב מנסה להכתים את הכבוד המקצועי של צ'רלס אנדרלן. שבע שנים יש מי שמנסים להציג כ'בדיה' וכ'סצנה מבוימת' את הדיווח שלו, המראה כיצד ילד בן 12 נהרג על ידי אש שנורתה מעמדה ישראלית."
כן, זו הקביעה החד-משמעית שלהם למרות פסק הדין. כמו האנטי־דרייפוסרים, גם הם התעקשו על הגרסה הראשונה. בדבר אחד צודקים החותמים. שבע שנים, כדבריהם, "מתנהל מסע שנאה מתועב." אלא שהמסע הזה מתנהל נגד ישראל. לא נגד אנדרלן. רבים וחזקים היו בצד של אנדרלן. מעטים וחלשים יצאו נגד אנדרלן. מערכת הצדק הצרפתית, לאחר ירידה לפרטים, לאחר צפייה בסרט המלא, לאחר שמיעת עדויות מומחים, לאחר חשיפת השקרים, הגיעה לפסק דין ראוי.
זה היה ניצחון של דוד על גולית. צעיר אחד, לא ידוע, עקשן, שאילץ את הרשת הגדולה והעיתונאי הידוען לחשוף את האמת. העלילה הופרכה. פסק הדין לא משאיר מקום לספקות. אז איך בדיוק הגיעו החותמים למסקנה שכבר הופרכה בבית המשפט? כרגיל בכעין אלה, העוינות לישראל מכריעה את הכף. אפשר להניח שאיש מחותמי העצומה אינו בקיא בפרטים. אבל לכולם יש מכנה משותף אחד: הם שייכים לאותו זרם מאוס ואופנתי של אנטי־ציונים, בצרפת כמו בישראל. לא כולם באותה רמת עוינות. אבל כולם באותו כיוון.
בין החותמים, כפי שכבר הזכרנו, צץ לו עוד שם, שאינו מוכר לרוב הישראלים: העיתונאית שרה דניאל. בנובמבר 2001 פרסמה אותה שרה כתבה על רצח נערות מוסלמיות על רקע כבוד המשפחה. אלא שהיא הוסיפה שם עוד פסקה אחת: "נשים פלשתיניות שנאנסות על ידי חיילים ישראלים נרצחות באופן שיטתי על ידי בני משפחותיהן. האונס, למעשה, הוא פשע מלחמה, משום שהחיילים הישראלים פועלים בידיעה מלאה באשר לתוצאות מעשיהם."
מהיכן לקחה דניאל את הבדיה הזאת? זהו. שמשום מקום. בעצם, זו עוד עלילה שמופצת בחוגים שוליים מאוד. והיכן זה פורסם? ב"נובל אובזרבטר," העיתון של אבא ז'אן דניאל. אותו עיתון ואותן נפשות שיזמו עכשיו את העצומה בעד אנדרלן.
העצומה עשתה כנפיים. היא הפכה בשבועיים האחרונים למוקד מאבק בין מחנות בצרפת. טקסט ההגנה של החותמים, על עיתונאים העובדים בשירות האמת, מזכיר את הטקסט של האנטי-דרייפוסרים, על קצינים העובדים בשירות המדינה. אסור לבקר אותם. האמת שלהם. פגיעה בהם היא פגיעה בקודש הקודשים. אז אלה היו אנטישמים. היום מדובר באנטי-ישראלים.
בעקבות העצומה זכה פסק דין אמיץ וחשוב, שכמעט שקע במצולות, לתחייה מחודשת. הדיון על העצומה החזיר את פרשת א-דורה אל מרכז הבמה. בצרפת, לא בישראל. ההיסטוריון פרופ' ריצ'רד לנדס מבוסטון, שעקב אחרי הפרשה ואף העיד בעצמו במשפט, כתב מאמר מקיף, ומאוד לא מחמיא, על חותמי העצומה.
לנדס הוא זה שיצר את המושג "פאליווד," על התרמיות התקשורתיות של התעמולה הערבית והפלשתינית. גם את פרשת א-דורה חקר לעומקה. הוא התייצב לצדו של קרסנטי. הוויכוח פלש גם לעיתונים המובילים בצרפת. פרופ' אלי בר־נביא, לשעבר השגריר בצרפת, יצא במאמר בוטה נגד החותמים. מאז דיר יאסין, כתב, לא היתה פרשה שגרמה נזק גדול כל כך לישראל.
בהמשך הופיעו מאמרים נוספים. רובם באותו כיוון. בעיתון "לה-פיגארו" הופיע השבוע מאמר מערכת ששואל את החותמים אם אנשי תקשורת מצויים מעל הביקורת. גם התותחים הכבדים, כמו הפילוסוף אלן פינקלקראוט, הביעו תהיות קשות על העצומה, והארגון הייצוגי של יהודי צרפת, הקריף, כבר הודיע שהוא מצטרף לקריאה להקמת ועדת חקירה על הפרשה כולה.
תומכיו של אנדרלן מנסים לצייר אותו כדרייפוס חדש. מסכן שכמותו. קשה לו קצת באי השדים. הוא עשה קריירה לא רעה על סיפור מוחמד א-דורה. עכשיו ההישג הולך והופך לכתם. אנדרלן איננו שונא ישראל. הוא אינו שונה מרוב הכתבים הזרים בישראל, והוא בכלל אזרח ישראלי. הוא חלק מהעדר. עדר שידו רבה לו גם בתקשורת הישראלית.
והיכן ישראל? היא לא קיימת. היא הדרייפוס בפרשה הזאת. אבל דרייפוס מוזר. דרייפוס שהדביקו לו עלילה, אבל הוא נותר אדיש. אחרים מתאמצים בשבילו. ישראל הרשמית לא טרחה אף פעם להודות לקרסנטי, או לאחרים שנאבקו, על הפרכת העלילה. על סיוע אין מה לדבר. להפך.
ישראל הלא רשמית היתה בצד של אנדרלן. רוב המאמרים, להזכיר, היו דווקא נגד קרסנטי ובעד אנדרלן. הצדק יצא לאור. בצרפת, לא בישראל. זה לא מקרי. אם המשפט היה מתנהל בישראל, יש חשש, רק חשש, שהתוצאה היתה שונה. שהרי חופש הביטוי הוא ערך עליון. בתנאי אחד: שהוא מצוי בידי אנשים מאוד מסוימים. אבל זה כבר עניין למאמר אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
