הלם העתיד
בעתיד הקרוב נגיע לשיא תפוקת הנפט, והעולם שהכרנו עלול להתרסק. ד"ר עוז גוטרמן: "כל מה שצריך שאנשים ימותו כאן מצמא זה יומיים בלי חשמל". לא עוצר בירוק - מדור שבועי
ציוויליזציית הנפט נמצאת על סף קריסה, ואם לא ניערך אל סיום העידן מבעוד מועד-וכמו שזה נראה אין לנו שום כוונה להיערך-נתרסק יחד איתה. אני מנסה לשכנע אותו שקפה, בכל זאת, נוכל לשתות גם ביום שאחרי הנפט. הוא חושב אחרת: "אנחנו חיים באשליה שהמערכת הכלכלית שלנו יציבה. אבל היא שבירה מאוד, מגדל של קלפים שיכול לקרוס בכל רגע. כל מה שהיה צריך כדי להכניס את השוק האמריקני להלם זה שכמה אחוזים מהאנשים לא יעמדו בהחזרי המשכנתה, וכל מה שצריך כדי שאנשים ימותו כאן בצמא זה יומיים בלי חשמל במדינה. בלי חשמל כל המערכות שאנחנו לוקחים כמובן מאליו מפסיקות להתקיים - אין משאבות מים, הביוב מפסיק לפעול, אין קירור מזון. אפילו לא יהיה איך לפנות את הגופות".
גוטרמן חבר בקבוצת מדענים שמנסים בשנים האחרונות לטפטף לבכירי המשק והציבור את תאוריית "שיא תפוקת הנפט" . תמצית התאוריה: המשבר הגדול לא יגיע כשהנפט ייגמר, אלא הרבה קודם - כשהפקת הנפט בעולם תגיע לנקודת השיא ותתחיל לרדת. כלכלת העולם המתועש בנויה על צמיחה שנתית של שניים?שלושה אחוזים בצריכת האנרגיה, וברגע שאי אפשר יהיה לצמוח יותר - להפך, יהיה הכרח להצטמצם - תהיה עלייה תלולה במחירי הנפט, שתגרור שורה של אירועים קיצוניים - התקוממויות עממיות, מאבק אלים על משאבים בין מדינות, רעב וצמא המוניים ונפילת משטרים. לפני שנה, כשמחירה של חבית נפט עמד על 60 דולר, אפשר היה עדיין לפתור את אנשי "שיא הנפט" כהוזים
היום, כשמחיר החבית דוהר לעבר 150 דולר וכשחלק מהתחזיות הקודרות כבר מתממשות (גל שביתות ואירועים אלימים במדינות רבות, השתוללות מחירי מזון, שינויים חסרי תקדים של הרגלי הנסיעה והעבודה במשק האמריקני), כבר ברור שכדאי להקשיב להם. בכמה מדינות, בראשן אוסטרליה ושוודיה, פועלות קבוצות חשיבה מטעם הממשל שמנסות להכין את היום שאחרי "שיא הנפט" ולרכך את המכה.
ישראל, כדרכה, מדחיקה. גוטרמן וחבריו נפגשים עם מנהלים במשק ופורשים בפניהם את התחזיות הקודרות. מהפגישות האלה הוא חוזר עם מסקנות מאלפות על טבע האדם ודרכי התמודדותו עם משברים אוניברסליים. גוטרמן: "זה מדהים. אנחנו יושבים עם אנשים רציניים, מראים להם את הנתונים, והם לא חולקים עלינו אפילו בפרט אחד. לפני כל פגישה אני מתפלל שמישהו ימצא אצלנו טעות שתשנה את התמונה, וזה לא קורה. אבל בסוף הפגישה הם בכל זאת מסרבים להאמין שזה מה שיקרה".
מה התגובה הכי נפוצה?"' יהיה בסדר, ימציאו משהו'. קוראים לזה אופטימיזם טכנולוגי'. זה נכון שכל העולם מחפש שיטות חלופיות להפקת אנרגיה זולה וזמינה, אבל בינתיים אפילו לא מתקרבים למצוא משהו שיחליף את הנפט. ובכל זאת אנחנו מאמינים. אם שמת לב, במהלך השיחה כבר אמרתי שבע פעמים שתהיה קטסטרופה אם עד אז לא ימציאו משהו. גם אני רוצה להאמין בזה, גם אני לא מסוגל לעכל שזה מה שהולך לקרות, כי גם לי יש ילדים שאני לא רוצה לחשוב שהם יגדלו בעולם פחות טוב".
תגובה טיפוסית אחרת מזכירה את סיפור בגדי המלך החדשים: "מנהלים בכירים אומרים 'אם אף אחד לא מדבר על זה, כנראה אני לא מבין משהו, וזה לא באמת קיים. אחרת מישהו כבר היה עושה משהו'".
בתקופה האחרונה כבר חווינו סדרת משברים שנחתו עלינו בהפתעה גמורה. איפה הלמידה מהניסיון?
"אל תצפה מבני אדם ללמוד מהניסיון. ההיסטוריה של המשברים האנושיים מוכיחה שרגע לפני שהם פרצו רוב האנשים סירבו להאמין שמשהו כל כך רע באמת יתרחש. הרי הנאצים אמרו בדיוק מה הם הולכים לעשות, ובכל זאת כמעט איש לא האמין.
אנחנו חיים בתרבות של מומחים, ומשוכנעים שגיאולוגים, כלכלנים ומומחי אנרגיה לא עושים הטיות פסיכולוגיות. אבל הם עושים, ובסופן של השיחות איתם הם אומרים, כמוני וכמוך,'זה בטח יסתדר איכשהו '".
גוטרמן מייחס את ההדחקה ההמונית הזו גם ל"הטיית האופטימיות": " רובנו נוטים לצבוע את העתיד בצבעים ורודים. זו דרך לשרוד נפשית. אם תשאל את רוב האנשים, הם יגידו לך שאין סיכוי שיתגרשו. אבל הסטטיסטיקה היא שכ?50 אחוז מהחילונים מת?גרשים. רוב האנשים אומרים במחקרים שבעוד חמש שנים הם יהיו מאושרים יותר. אבל אחרי חמש שנים מגלים נתונים אחרים. מחקרים מוכיחים שלדיכאוניים יש יכולת חיזוי יותר מדויקת מלאנשים רגילים. כמדינה, יכול להיות שכדאי שנהיה קצת דיכאוניים".
גוטרמן וחברי "שיא הנפט" לא משתפים אותנו בתחזיותיהם העגומות כדי שניכנס לדיכאון. להפך: יש הרבה מה לעשות. המשבר בכל מקרה יגיע, אבל אם נהיה ערוכים הוא יהיה יותר מתון
"היום הנפט עדיין זול", אומר גוטרמן, "וכשאני אומר זול אני מתכוון לזה, כי 140 דולר לח?בית זה כלום לעומת מה שיהיה בעוד שנתיים. היום אפשר להיערך בנחת, כשהמערכות מתפקדות. על פי תחשיבים שעשינו, המדינה צריכה להשקיע בהיערכות 20 מיליארד שקל. כשיוצאים למלחמה, שעולה מיליארדי שקלים, איש לא שואל כמה זה עולה. אז כדאי שנפסיק לשאול ונתחיל לעשות".
מדפדוף בעיתוני סוף השבוע ובהייה בפרסומות בטלוויזיה מתקבל הרושם שמדינת ישראל חיה על פלנטה נפרדת ויש לה מקורות אנרגיה עלומים. אחרת קשה להסביר את כמות הפרסומות למכוניות, בדרך כלל 4X4 זוללות בנזין, שנפרשות על פני העמודים או המסך בתנוחות מפתות כאילו חבית נפט עדיין עולה 40 דולר.
אלא שבקרוב המציאות הסביבתית עומדת לחלחל גם לפרסומות. האיחוד האירופי מתכוון לחייב כל יצרן רכב להקדיש כ20 אחוז משטח המודעה לאזהרה מפני תרומת המכונית לזיהום האוויר ולהתחממות כדור הארץ. נשמע מוזר? לפני 20 שנה חשבנו ככה גם על פרסומות לסיגריות. זו לא השוואה מופרכת: מבחינת הדימוי המכוניות צועדות בעקבות הסיגריות. פעם הן היו סמל לגבריות, לסקסיות ולעדכניות; עם הזמן הפנמנו שיש להן גם מחיר כבד. למעט בני נוער, שבעיות בריאות נראות להם כמשהו שקורה לאנשים אחרים, סיגריות מזוהות היום בעיקר עם סרטן. אם המהלך שיוזם האיחוד האירופי יכתים את הילת הזוהר של המכוניות, יהיו לו משמעויות של מיליארדים. תודו שקצת קשה להתלהב מפרסומת למכונית שבה מרוחה בלונדינית חטובה על מכסה המנוע מעל הכתובית "משרד הבריאות מודיע שהרעלים הנפלטים מהאגזוז גורמים לסרטן שד".
לא קל לשכנע את הציבור בדבר הקשר בין שימוש במכונית הפרטית למצב הבריאותי: כשאנחנו מעשנים סיגריה העשן מגיע ישר לריאות; כשנוסעים במכונית הוא מתפזר באוויר ומתחלק בין המון אנשים. כשכולם נושמים וכולם אשמים, נדמה שאיש לא נושם ואיש לא אשם. לכולנו נוח להפיל את תיק זיהום האוויר על התעשיינים הרשעים, בעלי המפעלים המזהמים. אבל האמת היא שלתחבורה יש חלק גדול יותר בזיהום האוויר מאשר לתעשייה, פרט שחשוב לזכור בפעם הבאה שאנחנו מתני ?עים את הרכב הפרטי.
אפשר לשער שענקי הרכב והפרסומאים יעמדו על הרגליים האחוריות כנגד רוע הגר זרה. הם יטענו שהרגולטור שולח אצבעות ארוכות מדי ומנסה להכתיב לציבור מה לחר שוב. האמת בדיוק הפוכה: אנחנו מותקפים מסביב לשעון בשטיפת מוח של מפרסמים; במקרים מסוימים-וזה אחד מהם-חובתו של המחוקק להתערב, להזכיר שלמוצר המר פתה שמוכרים לנו יש גם מחיר כבד. חוץ מזה, נתוני הפליטה שיופיעו בפרסומות יאפשרו לצרכנים להבחין בין מכוניות מזהמות יותר ופחות ולהחליט על רכישה בהתאם. יצרנים שירצו לשמור על נתח שוק ושם טוב יתחר רו בפראות על הפחתת הפליטות. ואם זה לא תפקידו של רגולטור, אז מה כן.
במקביל ליוזמה המבורכת של האיחוד האירופי הוגשה השבוע בישראל הצעת חוק דומה הנוגעת לטלפונים סלולריים. על פי ההצעה, שהגישו 11 ח"כים בראשות דב חנין ומיכאל מלכיאור, כל פרסומת לטלפון נייד תלווה באזהרה על הסכנות הטמונות במכר שירים, בעיקר לילדים. יהיה מעניין לראות מי יתנגד לה.
בשבועות האחרונים נרשמה הקלה גדולה במשק הבית שלנו: צעירת הצאצאים השלימה את תהליך הגמילה. בשעה טובה הסתיים פרק הטיטולים בחיינו.
וזה היה פרק מתסכל. קשה למצוא פתר רון אקולוגי לטיפול בהפרשותיהם של עוללים. טיטולים חד פעמיים הם מפגע סביבתי עצום. תינוק ממוצע גורם להשר לכת כשתי טונות טיטולים, רובם עשויים מחומרים לא מתכלים ונושאים אל הנצח המון חיידקים. גם החלופות לא מזהירות: עם לידת הפעוטה השקענו סכום נאה ברר כישת חיתולי בד רב פעמיים מחברה ירוקה. כן, הם הרבה יותר מתוחכמים מהבדים שההורים כרכו לנו בילדותנו, ובכל זאת התקשינו להסתדר איתם. שלא לדבר על כך שכמות המים והדטרגנטים שהם תובעים בכביסה מעמידה בספק את הכדאיות הסביבתית.
המושג השולט בעולם המחזור הוא "לייף סייקל אנליסיס" - ניתוח ההשלכות הסביבתיות של מחזור חייו של כל מוצר. באחד המחקרים נטען ששימוש בחיתולים רב פעמיים גורם לבזבוז מים פי עשרה מהחד פעמיים (כולל תהליך הייצור). לא תופתעו לשמוע שהוא מומן על ידי "פרור קטר אנד גמבל". מחקרים מהצד השני ייחסו לחומרי הספיחה הכימיים שבטיטור לים, בראשם סודיום פוליקרבונט, השלר כות בעייתיות על בריאות התינוקות. אז מה עושים?
לכן כה הזדהיתי עם מכתב ששלחה הקוראת רבקה, שבו דיווחה על אותם תסכולים בדיוק. אחרי שהתייאשה מהחד ומהרב פעמיים, שמעה שבקיבוץ עמיר מייצרים טיטולים חד פעמיים מחומרים מתכלים. היא התקשרה לברר, ולדאבון לבה נאמר לה שהמפעל משווק את מרר כולתו רק בחו"ל.
הסיפור נכון: במפעל בעמיר (לשעבר תפנוקים) מייצרים טיטולים אקולוגיים לייצוא בלבד. לאור העניין הגובר שוקלים להפיץ אותם גם בישראל. בינתיים אפשר למצוא בחנויות הטבע כמה סוגים של טיר טולים אקולוגיים מיובאים. כדי לרכוש אותם צריך לקחת משכנתה, וכמובן להצר טייד בערימת קומפוסט צמודה שבה יוכלו להתכלות בגמר השימוש. רגע לפני שמר רימים דגל לבן (כמונו), כדאי לדעת שס ר ביבתנים מתקדמים פיתחו שיטה לגידול תינוקות בלי להזדקק כלל לשירותם של טיטולים/חיתולים. על כך באחד המדורים הקרובים.
Aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
