'חוק עזמי בשארה' - סכנה לדמוקרטיה
כיצד החוק למניעת ריצה בבחירות של אדם שביקר במדינת אויב מסכן את קיומנו? מרדכי קרמניצר ורועי קונפינו מסבירים
לפי דברי ההסבר הנלווים לו, התיקון לחוק נועד "לשלול ממי שביקר במדינת אויב אפשרות להתמודד ולהיבחר לכנסת (כיוון) שביקור (במדינת אויב) עלול לגרום לסיכון ממשי של מדינת ישראל ואזרחיה, ומהווה תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב נגד מדינת ישראל". התיקון, שהוצע ע"י יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב, וח"כ אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו), אושר רק לפני שבוע במליאת הכנסת ברוב של 63 ח"כים. התיקון מקודם בהליך מזורז וצפוי לעלות שוב במליאה כבר בשבוע הבא, כאשר התמיכה הרחבה בחוק מגבירה את הסיכוי שהוא יאושר.
"חוק עזמי בשארה" קובע כי אדם ששהה ללא אישור שר הפנים במהלך שבע השנים האחרונות במדינת אויב, ייחשב כמי שתומך במאבק מזוין נגד ישראל, וכתוצאה מכך לא יוכל להתמודד בבחירות לכנסת. בעקבות קביעה של משרד המשפטים כי נוסח התיקון אינו חוקתי, הוסיפו יוזמיו לנוסח המקורי את האפשרות למועמד פוטנציאלי לבחירות להוכיח כי לא היה בשהייתו במדינת האויב משום תמיכה במאבק מזוין. בנוסף נקבע כי החוק יחול רק על נסיעות שיתקיימו מעכשיו והלאה.
ראשית, יש לציין כי התיקון לחוק היסוד נולד בעיקר בעקבות התרעומת הציבורית שיצרו ביקוריו של חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה בסוריה ולבנון, לצד החשדות הטריים שהתעוררו נגדו בנוגע לאפשרות שהעביר מידע לאויב במהלך מלחמת לבנון השנייה. נראה כי התחושה בכנסת הייתה כי בעקבות חוסר היכולת למצות את הדין עם בשארה, יש להטיל סנקציה נוספת בגין ביקור במדינת אויב.
אלא שיש לציין כי לא ברור שבכל ביקור של ח"כ במדינת אויב ראוי להגיש כתב אישום, וזאת מפני שביקורים לא מעטים משרתים מטרות דמוקרטיות כגון יצירת דו שיח, קבלת מידע על עמדות המנהיגות במדינת אויב וכדומה. מעבר לכך, גם אם נניח שיש כאן בעיית אכיפה פלילית, חשוב להדגיש כי חוקי היסוד הם הנורמות העליונות ביותר במשפט הישראלי - הם בגדר חוקת המדינה. ככאלה, הם אמורים להיות יציבים יחסית, ואין מקום לתקנם רק כדי לתת פתרון לבעיות נקודתיות בתחום האכיפה.
החוק צפוי גם לגרום לפגיעה קשה בייצוג של המגזר הערבי בכנסת, וזאת בשני מישורים שונים. ראשית, ברמה הפרקטית, החוק צפוי להביא לפסילת רוב הח"כים מהמפלגות הערביות, ובראשם מנהיגים מרכזיים כגון אחמד טיבי וטלב א-סאנע (רע"מ-תעל) וג'מאל זחאלקה (בל"ד), אשר הצהירו כי לא יפסיקו את נסיעותיהם. צעד כזה עלול להיתפס בציבור הערבי כדחיקה
שנית, ברמה המהותית, החוק יקשה על מנהיגות המגזר הערבי לקיים הידברות עם המנהיגות הערבית מחוץ לישראל, ובכך יישלל מהמיעוט הערבי יתרון בודד שיש לו במערכת הפוליטית הישראלית. שינוי שכזה מהווה פגיעה אנושה ובלתי מידתית בשוויון בבחירות, ערך המהווה את ציפור נפשה של הדמוקרטיה ומוגן על ידי חוק יסוד: הכנסת.
ניתן לטעון שהתיקון לחוק אינו מונע באופן גורף השתתפות בבחירות מאדם שביקר במדינת אויב, אלא רק מעביר את נטל השכנוע אליו, ודורש ממנו להוכיח כי ביקורו היה תמים. אלא שהחוק יוצר בעצם חזקה ששהייה במדינת אויב מעידה על תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. ספק אם החזקה הזו היא רציונאלית, בשים לב לכך שמדובר בסכסוך מתמשך שבו רוב הזמן אין פעולות איבה בין הצדדים.
מן הבחינה הזו, יש במציאות הישראלית שוני גדול ממצב של אויבות על רקע התנהלותה של מלחמה. עצם הביקור כשלעצמו אינו מעיד, לכן, על תמיכה במאבק מזוין, וזאת בניגוד לאמור בדברי ההסבר לחוק, ומכאן שאין מקום לחזקה כזו. ראוי, לכן, שהנטל להוכיח תמיכה במאבק מזוין יהיה מוטל על המדינה, במסגרת משפט פלילי, כמקובל.
לבסוף, החוק פוגע בצורה קשה בזכות לחופש התנועה, זכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר זה לא מדובר בחופש תנועה סתם, אלא במובן גרעיני ובסיסי של הזכות - חופש התנועה למטרות פוליטיות של נציג ציבור.
חופש תנועה שכזה הוא בעל ערך חיובי-דמוקרטי בעיקר בהקשר של זכות הציבור לדעת. כאשר נבחר ציבור ישראלי מבקר ונפגש עם מנהיגות של מדינת אויב ומוסר פרטים על כך לציבור הישראלי, מתאפשר לציבור הישראלי לקבל מידע על האויב שלא מצינורות רשמיים-ממשלתיים. לכן, אין מקום לפגוע בזכות זו בצורה שרירותית ולא מידתית, כפי שמציע התיקון המדובר.
התיקון לחוק היסוד פוגע באושיות הדמוקרטיה הישראלית. אם לא יישמרו בה זכויות ההשתתפות הפוליטית של המיעוט, לא תהיה ישראל דמוקרטיה.
פרופסור מרדכי קרמניצר הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
רועי קונפינו הוא עוזר מחקר במכון
נא להמתין לטעינת התגובות
