ראשי » חדשות » חדשות בארץ » בארץ

לא שרתי לך ארצי

למרות החגיגות סביב יום העצמאות, יהונתן גפן לא בטוח שיש לנו סיבה אמיתית לחגוג

במשך יומיים מפעילים אותנו, כאילו היינו רובוטים צייתנים, ממצב של תוגה תהומית לריקודי שמחה עד אור הבוקר. בארצנו, שלמדה מהמודל האמריקני כיצד להפחיד את אזרחיה, האזרחים התרגלו לציית ולא למרוד, ולא משנה אם זה בהפעלת ילדים במלון באילת או במלחמות שאפשר היה להימנע מהן. דודי הדגול, משה דיין, אמר שבמשך 100 שנה נחייה על החרב. הדוד הדגול מת, והחרב עדיין עובדת שעות נוספות. במשך יומיים, המדינה - שהיא בגילי אבל אני מרגיש כאילו היא הסבתא המפחידה שלי - נכנסת למקלט האחרון של המנוולים, הפטריוטיזם.

במשך השנים הפכנו לאלימים וטיפשים יותר, במשך שבוע של חגיגות חסרות חן אנחנו מכסים את עצמנו בדגלים, אולי כדי להסתיר את הבושה ואת האכזבה מארץ ששאפה להגשים חלום של דורות של יהודים אומללים שחיפשו להם מולדת בטוחה שהיום היא אולי הארץ המסוכנת ביותר בעולם. כמו שכתב ידידי כאח לי, גברי בר-גיל בידיעות: הימין לקח לנו את הדגל והשמאל נשאר רק עם המקל.

במסגרת "אירועי שנות ה-60" אנחנו מראים שאנחנו יכולים לסכסך לא רק בין אנשים ועמים אלא גם בין ציפורים לאומיות ושירים לאומניים. הערוץ הראשון בחר ב"ירושלים של זהב" למקום הראשון וב"שיר הרעות". שיר הגעגועים לירושלים, שלמרות ששמה הוא גם עיר שלום הביאה עד כה להרג ולמוות שיימשכו עד שלא נתחלק בעיר המפחידה הזאת עם שכנינו. האהבה עדיין מקודשת בדם, ושני השירים האלה מצטרפים לכמות מסחרית של שירים על הנופלים והמוות. אלוהים, כמה דודו!

לצערי, גם כמה שירים שלי משולבים בימים של דכי ואבל, ורק אני יודע שאת השירים האלה "הנסיך הקטן", " אתם זוכרים את השירים" ועוד כתבתי לחברים שלי ולתפארת החיים, לא להנצחת המוות. במלחמות בהן השתתפתי לא עניין אותי הדגל ולא המדינה. ניסיתי להציל את התחת של חברי הלוחמים ופה ושם אפילו הצלחתי.

כמו הסופר א.מ פוסטר גם אני מאוד מקווה שאם יום אחד אצטרך לבגוד בארצי או בחברים שלי, אני אבחר באפשרות הראשונה.

המדינה חייבת לקדש את יום הזיכרון, שהוא הפרומו למלחמה הבאה. אם לא נכריז על חללי המלחמות כעל קדושים ו"המחיר היקר מכל", איך נגייס את חללי המלחמות הבאות? אנחנו לא מודים בכך, אבל משנה

לשנה, השכול והעצב האמיתי מתחלפים בפולחן המוות.

אנחנו משקרים את עצמנו כשאנחנו אומרים שאנחנו, שלא כמו "הם" רגישים לחיי אדם. אינך יכול להיות אדיש כשהורגים ילד פלשתיני ורגיש כשהורגים ילד בשדרות. כל הילדים הם ילדים, וכשאתה מתעלם ממוות של ילד אחד, מדוע שתזעק כשהורגים בטעות אנוש ילד אחר?

איני אדם שחוגג ימי הולדת. די עצוב לי להזדקן ואני גם לא כל כך מתלהב מזה שנולדתי. נולדתי לארץ קטנה שרבים וטובים נתנו עליה את חייהם והיו אנשי חזון שבאמת ניסו להקים בית לעם היהודי, לא מחנה צבאי של צבא כובש.

במקום החולמים והחלוצים סוגדים אצלנו כעת לדוגמניות ולמיליונרים, ראש הממשלה שוב תחת חקירה, ניצולי השואה רעבים ללחם, האלימות במשפחה הפכה לחייתית ונפשעת יותר מאי פעם, אין שום תקווה לשלום או להידברות עם האויב, ובכל יום עצמאות אני עומד דקה דומיה פעמיים: ביום הזיכרון, לזכר ידידי ואחי שאותם לא אראה שוב לעולם, ודקה דומיה ביום החג עצמו, כשאני חושב למען איזו מדינה ובכמה מלחמות מיותרות הם נפלו ולא יקומו עוד.

ביום העצמאות ה-60 אין בי שמחה רבה. אני עדיין אוהב את הפלוגה אבל שונא את המדינה - המדינה שגנבו לי אותה מתחת לאף, וכמו במקרי פשע אחרים, גם במקרה הזה יש סיכוי קלוש ביותר שהמשטרה תתפוס את הפושעים. חג שמח?

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

יהונתן גפן

משורר, סופר, מופיע עם החומר שלו, בעל טור. פרסם למעלה מ-30 ספרי פרוזה ושירה ושירים למבוגרים וילדים: "שיני חלב", "אישה יקרה" "חומר טוב", "רומן אמריקאי, "הכבש השישה עשר", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו "נומה עמק", "קפריסין", "ג'וני הלך". תקליטורים: "הכבש השישה עשר", "שירה בלי ציבור" "יהונתן גפן אומר שירי אהבה", ועוד. שימש כשנתיים כתב מעריב בלונדון ושנתיים כתב העיתון בניו יורק ובוסטון

לכל הטורים של יהונתן גפן