פזמון כראי לחברה
רוביק רוזנטל מסביר מדוע השיר שמלווה את חגיגות ה-60 הוא בן דמותה של הישראליות
השיר היפה והשלם ביותר שנכתב בעברית הוא לטעמי "עטור מצחך" של אברהם חלפי ויוני רכטר, והעובדה שנכנס לחמישייה הראשונה היא אות כבוד לתרבות הזמר. לא שיר קל, לא שיר שנסחפים אליו בשירה בציבור, מילותיו הן מילות משורר, אבל כל שורה אומרת בו: אני הדבר האמיתי, בוודאי בביצוע הראשון שלו. ומה קרה לזמר המזרחי? האם שוב הוא קופח בידי "האשכנזים הדכאנים", או שהוא עדיין גומחתי מדי, צפוי מדי?
התרבות הישראלית בראי הזמר היא מגוונת ותוססת, אבל גם אקלקטית וחסרת חוט שדרה. יש בה הרבה יופי וגם כמה פסגות, אבל הרבה מאוד מוצרים חסרי ערך, וטקסטים מביכים. ואם יש ייצוג מובהק לכאוס הזה הוא מצוי ב"שיר השישים" עצמו, "בת שישים".
הרעיון עצמו לגיטימי: שיר יפה של להקה מצוינת, שכתבו דידי מנוסי וקובי אשרת לחגיגות השישים של קיבוץ גבע ב-1981, אבל מילותיו יכולות להתקבל כאילו נכתבו על המדינה. היפ הופ ישראלי של המשובחים ביוצרי הז'אנר, והרי לך שיח בין דורי כחול לבן.
ויש לשיר הזה סאבטקסט. הוא אומר כך: העמק הוא המקור, בו התחיל הכל, הוא ערש ההתיישבות, ערש הציונות החלוצית, מקור החלומות, תמצית הרומנטיקה של ראשית ההגשמה הציונית. הגבעטרון מציגים הרמוניה, ויתור על האמן היחיד למען הקבוצה הקולית. שרשרת ערכים, שאין להם כמעט כל קשר לישראל של היום וגם לא לעתידה הנראה באופק, אלא למה שאולי היתה פעם.
הקול המזרחי רק מסלסל
ההיפ הופ הישראלי של סבלימינל התייחד מאז שהוא בשטח, כבר לא מעט שנים, בעמדה נטולת כל ביקורת על ישראל של היום או של פעם. הוא מבטא צדק חד-צדדי, פלקט המנסה לעשות משהו במקום שנכשל משרד ההסברה הישראלי, וכל זה בז'אנר שנועד לבטא מחאה, כעס, תרבות צעירה ואלימות כבושה. על כן השילוב בין הגבעטרון וסבלימינל לא יכול לעבוד. רומנטיקה רוויה של מאמינים נכזבים צריכה לחבור לפקודת יום צה"לית בקצב הראפ, ושניהם יחד צריכים להצהיר על הצלחת המפעל בשפות שונות ובלי שאף אחד מהם משכנע.
ואם בכל מהלכו יוצר השיר אי נוחות בניסיון החיבור הנואש הזה, מצטרף אליו הקול השלישי והופך אותו לפרסה. זמר מזרחי שקולו בהחלט ערב לאוזן, מצטרף לשיר
השירים ומוסיף עליו סלסולים. ועל זה נאמר, אולי הכוונה טובה, אבל הדרך שקופה, מעליבה. המזרחי אינו מוסיף את האמירה שלו לחיבור הכל ישראלי. הוא רק מסלסל. "בת שישים" המשודרג מציג את לב הבעיה של הקיום הישראלי.
הישראליות היא עדיין, ובעתיד הנראה לעין, יצור אקלקטי הלוקח מן הגורן ומן היקב, מהאקורדים הקלאסיים, מהטברנות של יוון, מהרוק ומהראפ האמריקניים ומשירת המזרח. זה נכון לא רק לגבי הזמר, אלא גם לגבי היבטים תרבותיים אחרים, כגון המזון והביגוד, וגם הסלנג הישראלי הוא כזה. האקלקטיות הזו אינה פסולה כל עוד היא מביאה מוצר עשיר ותוסס. הבעיה היא שלפעמים, לעיתים קרובות מדי, כמו ב"בת שישים", היא פשוט לא עובדת.
נא להמתין לטעינת התגובות
