ההיפי האחרון: הלך לעולמו האיש שהמציא את גואה
סופו של עידן: אדי בעל שמונה האצבעות - הסנדק של ההיפים בגואה, אנטי גורו ספק מואר ואחד מחלוצי הצוענים של העידן החדש – עזב את גופו בעל שמונה האצבעות. משה קוטנר נושא הספד
לכינוי "בעל שמונה האצבעות" זכה משום שנולד עם שלוש אצבעות בכף ידו הימנית. בהודו נחשב המום הנדיר דווקא לסגולה למזל גדול. הנכות הקלה זיכתה אותו, אגב, גם בכינוי "הפריק האורגינלי". כשהגיע לגואה ב-1966, כמעט בן 40, בתום מסע תרמילאים ברחבי העולם בסגנון הסיקסטיז, היא היתה כפר דייגים קטן. מאז, מלבד נסיעה לבומביי מדי 10 שנים כדי לחדש את הוויזה שלו, לא יצא מגואה. הוא מת ממחלה ב-18 לאוקטובר האחרון, שבועות אחדים לפני יום הולדתו ה-86.
אדי התפרסם בשנות ה-70 כמי שפתח מקום שבו אנשים יכלו להתארח ולאכול, מבלי שהתבקשו לשלם תמורה כלשהי. באותם ימים זה היה נוהג מקובל, הרחוק שנות אור מהמצב כיום בגואה. הוא היה מראשוני המערביים להתנחל בכפר אנג’ונה, שהפך בהמשך למרכז היפי ולמכה של סצנת הטראנס. ב-1975 הקים את שוק הפשפשים המפורסם של אנג’ונה, שהפך במהרה למקום מפגש ומסחר להיפים, פריקים ושאר ירקות. במידה רבה הפכה גואה בזכותו לתחנה קבועה במסעותיהם, ועבור חלקם לבית של קבע.
שוק אנג’ונה הוא כיום מוסד מרכזי בחיי אזור התיירות של גואה. הוא מושך מדי יום רביעי אלפים רבים של תיירים ומקומיים שמגיעים למכור, לקנות, לראות הופעות ולהתעדכן. חשיבותו של השוק באנג’ונה חרגה ממשמעויות של שווקים כפי שאנו מכירים אותם: היא סיפקה פלטפורמה שאפשרה להיפים ולנוודים רבים שביקשו להתפרנס ממשלח ידם - בגדים, תכשיטים וכל דבר אחר - להתפרנס מהדבר שהם אוהבים, ובעצם להיות מסוגלים לכלכל את סגנון החיים האלטרנטיבי. בנוסף הפך השוק למרכז בחיי הקהילה האלטרנטיבית, ממש כמו השווקים בעידן הישן.
אדי היה מעין גורו אנטי-גורו, סופר שלא הוציא לאור את כתביו ( אולם ניתן להורידם באתר שלו ברשת) בהם סיפר בין היתר על חוויותיו המיניות שהתחילו, מתברר, עוד בטרם מלאו לו חמש שנים. עוד הוא מתאר את עלילותיו כמספר סיפורים, באסיסט של מוזיקת ג’אז ואת פעליו כעקר בית לאשתו שהיתה נערת טלפון. אפשר לראות בקלות את דמותו משתלבת בספר "בדרכים" של ג’ק קרואק, אך במקום זה הוא הפך לאחד מעמודי התווך של סצינה שהחייתה את האנטי-ממסדיות של דור הביט בסביבה האקזוטית של גואה. בזכות דמויות כמו אדי היה המקום לבירתה של תרבות פסיכדלית חדשה, גן עדן בתולי שציפה לאמיצים שהתמודדו עם הקשיים שבשהות ובנדודים בהודו.
היו שכינו אותו
אדי מזכיר בדבריו את יו.ג'י קרישנמורטי, אנטי גורו מפורסם אחר, שנהג לחסל בחדות כל דעה או תפישה שהיו לאנשים לגבי הדברים. "אנשים חושבים שיש הרבה דברים ללמוד והרבה מקומות להגיע אליהם", סיכם אדי באותו ראיון, "אבל החוכמה כולה בפנים, והדברים האלה שלומדים לא יכולים להביא אותך לשומקום. אבל אני מניח שאתה צריך לעשות את כל הדברים האלה כדי להבין את זה בעצמך: אם מישהו אחר יגיד לך את זה, לא תוכל להבין. אין לי תלונות, כי אני עשיתי את חיי. עשיתי את מה שרציתי לעשות, אני עושה את מה שאני רוצה, ואני שמח שאני עדיין חי. אני לא נחשב להצלחה גדולה, אבל אין לכך כל משמעות בעיני", חתם.
מפתה לקשר בין מותו של אחד ממייסדי גואה ההיפית לבין מותה האיטי של הישות התרבותית-גיאוגרפית שאותה הקים, ואכן זו הנימה של חלק מההספדים שנכתבו עליו ברשת. אין ספק, גואה הניבטת מתצלומים משנות ה-70 התמימות, או מסרטוני וידאו משנות ה-90 הפרועות של מסיבות הטראנס, היא לא אותו גואה שמוצאים היום מי שמגיעים אליה.
מה שהפך את גואה לסְפר המודרני, בדומה לימי המערב הפרוע בארה”ב, היה מרחב החיים חסר הגבולות שסיפקו השתיים לתושביהן: האפשרות שלא להתייחס לחוק, למוסר ולמערכת כלכלית ריכוזיים. אלא שמאז הוחל החוק על המקום הועלו מסיבות הטראנס והסחר בסמים על המוקד, וכיום לא ניתן לערוך שם מסיבות אחרי השעה 11 בלילה. את הסצנה הפרועה שאפשרה פורקן מוחלט ואובדן חושים משך ימים שלמים על אסיד, החליפו מסיבות חוף מתורבתות למדי שלא נמשכות עד מאוחר, לצד כיסים של מסיבות מחתרתיות קטנות השומרות על הרוח המקורית.
במקביל, תיירות הטיילים ההיפים נדחקת באיטיות החוצה לטובת העדפה לתיירים "רגילים", המבזבזים יותר כסף ומעניקים תדמית מהוגנת יותר. בדומה לאיביזה, שהיתה בעבר מרכז היפי ברוח דומה והפכה למפלצת מועדונים ומאפיונרים, עוברת גואה תהליך הדרגתי וממושך של שינוי וניוון, ואפילו המשפט "גואה זה לא מה שהיה" הפך כבר לקלישאה שחוקה. אבל אם מוותרים על ההשוואה לעבר המפואר והולכים על השקפת החיים של אדי שהאמין רק במציאות, אפשר עדיין לברוח אליה מהמרוץ המערבי, ולחוש גם היום את החופש והרגיעה שמשרה קהילה היפית יצירתית שממשיכה לשגשג בה.
האם השינוי שעבר על גואה הוא חלק מתהליך עולמי של אובדן תמימות, גלובליזציה וקפיטליזם שלא משאיר מקום למסורות כמו אלה שאדי ייסד, עם בתים פתוחים המציעים מיטה ואוכל לכל המעוניין, וללא תמורה? או אולי מדובר בתהליך טבעי ואינסופי של גאות ושפל, מהפכה וריאקציה, ספר וציוויליזציה? סביר שמדובר בשילוב של השניים, גם אם נדמה כרגע שאנשים כמו אדי בעל שמונה האצבעות נכחדים מן העולם ונשכחים בנבכי ההיסטוריה האלטרנטיבית של אנשים שהלכו מחוץ לזרם. לפחות עד המהפכה התרבותית הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם